פעם בעשר דקות, בערך, אני נדרשת (על ידי עצמי) לעשות דברים שמפחידים אותי, לחשוף את עצמי ברמות שלא היו עוד. אבל אני, בחיים האלה, החלטתי ששום דבר לא יפחיד אותי. אז אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, אומרת לעצמי “על החיים ועל המוות”, וקופצת מהצוק.
ואז חשבתי על הביטוי הזה, שנוסך אומץ בילדים, וגם בחלק מהמבוגרים. למה זה מאפשר לנו לבצע את קפיצות הבנג’י המטורפות האלו? הרי אנחנו לא באמת מתכוונים לומר – ייתכן שאמות מזה, אבל זה לא חשוב.
אולי כשאנחנו אומרים “על החיים ועל המוות” אנחנו בעצם מתכוונים להזכיר לעצמנו שלא מדובר בחיים ומוות. אנחנו לא נמות מחשיפה, מהאמת, מלהגיד למישהו שאנחנו אוהבים אותו, מלהירשם לפקולטה למשפטים או מלהציע את עצמנו לתפקיד שחלמנו עליו. מקסימום נתאכזב, ניפגע… אבל אף אחד עוד לא מת מזה.
אחד הדברים החשובים ביותר בחיים הוא פרופורציות, ובמשפחה שלי מודעים להן היטב. כשאתם עוברים את כל חייכם כבוגרים בצילו של המוות, או גרוע ממנו, הפרופורציות הן חלק מהדיל. במשך שנים חייתי מול הידרדרותה ולבסוף מותה של אחותי הקטנה והמצחיקה. ממנה למדתי שכל רגע בחיים הוא ברכה.
נשבר לכם הלב? תשמחו! יש לכם לב שיכול להישבר.
אתם אוהבים מישהו – תגידו לו! מה יכול להיות? יכאב? אז שיכאב! לא מתים מזה!
לפני שנים כבר החלה לחלחל בי התחושה שיש שני דברים שהורגים אותי מבפנים, שמקצרים את שעון החול שלי – כעס ופחד. החלטתי להתגרש משניהם. זה לא קרה ביום, וגם לא בשנה, אבל זה קרה.
כשהפסקתי לפחד מכאב הפסקתי להחביא אותו מאחורי כעס.
כשהפסקתי לפחד מאהבה, העזתי לתת את כל כולי.
כשהפסקתי לפחד מאכזבה, העזתי לקפוץ מצוקים.
כשהפסקתי לפחד להיות שונה, למדתי לאהוב את עצמי באמת, ודרכי, את כל העולם, על המגרעות שלו.
אז בכל פעם שאני מציבה בפני עצמי אתגר חדש, וזה קורה חדשות לבקרים, בכל פעם שאני דוחפת את הרף עוד קצת למעלה, אני אומרת לעצמי בחיוך ממזרי: נראה אותך!
ועצמי עונה לי – על החיים ועל המוות!!
