אם רק היינו מתרגשים מהאהבה שלנו כל פעם מחדש כמו שאנחנו מתרגשים מכל שנה שנפתחת. אם רק היינו מתקשטים לקראתה, מבשלים לכבודה, כותבים לה מילות אהבה מבטיחות ומצפים בהתרגשות לבואה, יש סיכוי שרובנו היינו הרבה יותר מאוהבים ומאושרים.
כמו אהבה חדשה גם שנה חדשה, מרגישה תמיד כמו הבטחה למשהו טוב יותר. אין ספק שהרבה יותר קל ופשוט להשאיר מאחור את כל הטעויות, הכעסים, הקשיים, ההתרגזויות של השנה שקדמה לה, האהבה שקדמה לה, לקמט, למחוק, להשליך לארכיון, ולפתוח דף לבן כדי להתחיל שוב מחדש.
בדומה לרגעים הראשונים האלו כשעוד היינו תלמידים בבית הספר, מבטיחים לעצמינו שהפעם נדע לשמור על כל המחברות נקיות ויפות, נשמור על כתב יד קריא ומסודר, לא נקשקש בין הדפים באמצע שיעור משעמם, ונדאג שאף מחברת לא תתקמט ותגדל אזני חמור מכוערות. אלא שקצת אחרי שפגה אותה התרגשות ראשונית ואת מקומה החליפה השגרה המוכרת, חזרו המחברות למצבן המוכר, המקושקש והמקומט וכבר באותם רגעים של אכזבה,הבטחנו לעצמינו שוב שבמחברת הבאה נקפיד יותר מהתחלה.
נדמה לי שככה אנחנו מתנהלים גם עם האהבה שלנו. אם נניח לעצמינו לעצור מדי פעם כדי להיזכר איזו התרגשות אחזה בנו בתחילת הדרך, כמה השקעה ומחשבה הייתה בכל מילה שנאמרה, בכל אות שנכתבה ובכל בגד שלבשנו לכל פגישה סתמית, מבטיחים לעצמינו שלא כמו אצל כולם, אצלינו זה יהיה אחרת, אצלינו זה יהיה שונה, גם אחרי שנתמסד, אנחנו לא ניתן לעצמינו ליפול לשגרה המעייפת, לא נרדם על המשמר, נהיה ערניים לניואנסים הכי קטנים ולא ניתן לפרפרי האהבה לחמוק לנו מבין האצבעות.
אלא שלשגרה כללים משלה והיא שואבת אותנו בעל כורחנו ומשבשת לנו בכוח את כל ההבטחות.
שגרה היא לא מילה גסה ואפילו אם זה ישמע מוזר, גם בשגרה הזוגית יש משהו נוח ומרגיע כל עוד אנחנו מצליחים להרגיש בתוכה את האהבה, כל עוד אנחנו מצליחים למצוא בה רסיסים מתוך הקסם ההוא שהיה בינינו בהתחלה, לא מפחדים לבדוק אם הוא עדיין פועל או שנסחפנו עם כוח האינרציה ואנחנו לא באמת יודעים מה לעשות עם האדם הזר שישן אתנו באותה המיטה, חוששים לגלות שאולי הגיע הזמן לחשב את המסלול מחדש, להשתחרר מכוח האינרציה הסוחף ולשוב ללכת בדרכי הלב, כי זה הדבר הכי נכון לעשות.
איך שלא נסכל על זה, אין שום סיבה בעולם להישאר במקום שלא עושה לנו לפרוח בתוכו גם כשהדרך להשיג את הפריחה המחודשת דורש מאנו לעשות סיכומים מעייפים, להגיע לתובנות חדשות, להשאיר מאחור אהבה שנראתה פעם כמו הבטחה גדולה, לפתוח את הדלת וולצאת לדרך חדשה ולא מוכרת.
תגידו שקל יותר להגיד אבל קשה יותר ליישם ואני אגיד לכם שאתם צודקים ובכל זאת, החיים לא מתרחשים בעתיד (אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שתהיה לנו עבודה מכניסה יותר) אלא כאן ועכשיו, וכדי שנצליח לישון ולהתעורר עם חיוך, כדי שנצליח להרגיש שאנחנו לא מוותרים על עצמינו, מוטב שנעשה הכל כדי לחיות אותם ממקום של אהבה.
ואם כבר מצאנו אותה ואנחנו מרגישים בטוחים בתוכה, כדאי שנזכור ששגרה היא דבר מצויין לאלו שיודעים איך לפרוץ אותה מפעם לפעם פעם, לכוון לעצמם שעון מעורר דמיוני שיזכיר לנו שגם האהבות הגדולות ביותר עלולות לנבול אם לא נתעורר בזמן כדי להשקות אותן, לטפח אותן ולדשן אותן במילות אהבה כנות ונעימות, גם אם זה זה דורש מאתנו להתאמץ יותר מהרגיל, או להפוך את התמונה שכל כך התרגלנו אליה ולהתבונן בה שוב מחדש מזווית קצת אחרת.
כל שנה שמסתיימת, מעבירה בי התרגשות של עצב יחד עם זה שמלווה את השמחה, בזמן שכולם מתרגשים מהשנה החדשה אני מוצאת את עצמי חושבת על זה שכל כך בקלות אנחנו נפרדים בכל פעם מהשנה שקדמה לה, זו שרק לפני שנה התרגשנו ממנה בדיוק אותו הדבר.
אם נבין שכל שנה שמתחילה היא המשך ישיר של השנה העוזבת, אולי נתרגש ממנה לא רק בהתחלה, נלמד להעריך בה את כל הרגעים ואת כל עונות השנה, ולהתרגש ממנה ממש כמו באהבה.
וגם ברגעים הקשים, אם במקום לרטון ולהתלונן (או אחרי שנרטון ונתלונן) ננסה לשנות ולתקן, לפתור ולפרגן ואולי גם נצליח לראות בכל יום חדש שמתעורר, הווה מבטיח לעתיד טוב יותר.
רגע לפני שהיא עוזבת ושנה חדשה עומדת בדלת, אני מצרפת את הטקסט הזה שכתבתי בדיוק היום לפני שנה ובלי ששמתי לב, שוב הגיע הזמן להפרד.
“האמת היא שאני קצת מרחמת עליה. נראה שאנחנו אפילו לא משאירים לה הזדמנות קטנטנה לתקן, לשנות או לעזוב עם חיוך כזה של מנצחים. מספידים אותה כשהיא עדיין כאן יושבת על המיטה בחדר הסמוך ואורזת בשקט בשקט רגעים שלא הספיקה להגשים, מתייפחת ומתייסרת בחדרה. דווקא היו לה כמה תכניות טובות שרצתה להספיק לסיים. היו ביניהן גם כמה ממש גדולות. בכל ליבה היא האמינה שתצליח במקום שאחרות נכשלו בעבר. שתצליח להביא לשינוי משמעותי מהסוג שייזכר לדורות ויירשם בספרי ההיסטוריה, או לפחות בליבותיהם של כמה אנשים חשובים.
ועכשיו, הדמעות עומדות לה בגרון. לא ככה דמיינה את השעות האחרונות שלה. כמות האהבה שהרעיפו עליה כולם בליל כלולותיה לפני שנה, גרמה לה לפנטז עד פרטי פרטים את רגע הפרידה, ביום שיגיע זמנה לפנות את הכסא. כמה חשבה על הרגע הזה בו כולם ילוו אותה לשדה התעופה ובעיניים רטובות מדמעות ינסו לשכנע אותה להישאר רק עוד קצת.. לא לעזוב מהר כל כך.
עכשיו היא כאן ממש על יד ואם נעצור לרגע את קולות ההתרגשות מהשנה שעוד רגע תכנס בדלת, נוכל אפילו לשמוע אותה מנגבת את הדמעות.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מתכוונת לגשת אליה כבר עכשיו לחבק אותה אלי קרוב קרוב, להדביק לה נשיקה חמה על המצח ולהגיד לה תודה גדולה. גם אם עכשיו ההתרגשות מהשנה החדשה קצת מסנוורת, אני יודעת שעוד אתגעגע לכמה רגעים יפים מהנפלאה הזו שאוטוטו עולה על הטיסה ולא תחזור עוד לעולם. היי שלום ותודה “
שלכם, שלי
* צילום: זיו עמית
