בלתי עליבה בעליל

567d79bba4b03.jpg

פומיקי

פעם, לפני שהיה לי שיער כתום, היה לי שיער מאד מאד כתום. כתום פלסטיק כזה, זרחני כמעט, שאין בטבע, וגם קוצים. בעיני זה היה מאד יפה. לא היה יום שאנשים ברחוב לא מצאו לנכון להגיד משהו על השיער, בדרך כלל מחמאות, גם אם הן היו על האומץ.

יום אחד יצאנו לטיול בדרום, משפחתי ואני. בעודנו מטפסים במעלה אחד ההרים, שמעתי אישה מבוגרת יותר שעלתה מאחוריי אומרת לבעלה, בקול לא מאד חרישי: “אוי, איזה שיער!”

הסתובבתי אליה, חיוך ענקי על פניי, ואמרתי: “תודה!”

האישה החמיצה פניה ואמרה לי: “לא אמרתי את זה לחיוב.”

החיוך לא מש מפניי לרגע, ועניתי לה במאור פנים: “בכל זאת תודה!”

אני אומרת על עצמי שאני בלתי עליבה בעליל. אין שום אפשרות להעליב אותי. כמעט.

הוריי גידלו אותי לבדוק הכל בשכל ישר והגיון בריא, ואכן, הייתי ילדה הגיונית מאד. היום אני מנסה ללמד את בנותיי באותה דרך.

והנה התיאוריה שלי בעניין עלבונות

מכירים את הבדיחות בנוסח “אם תעלה לאוטובוס, יש שתי אפשרויות, או שתמצא מקום לשבת, או שלא, אם תמצא, טוב, אם לא תמצא, יש שתי אפשרויות….”? אז זה פחות או יותר אותו דבר .

אם מישהו אומר עליך משהו, יש שתי אפשרויות: או שזה נכון, או שזה לא נכון.

אם זה נכון, ואתה אדם שמודע לעצמו, על הטוב והפחות טוב, אז אתה כבר יודע את זה, ואין מה להיעלב.

אם זה לא נכון, הבנאדם סתם מדבר שטויות, והוא אידיוט. מה יש להיעלב מאידיוט שמדבר שטויות?

אז למה אנשים נעלבים?

קחו רגע נשימה עמוקה. זה הולך להעליב אתכם.

אנשים נעלבים כי מישהו דחף להם אצבע לפצע, פצע שהם מנסים מאד להסתיר מעצמם. מישהו הציב בפניהם מראה שלא היתה להם ברירה אלא להסתכל בה, כשעד אותו רגע הם הקדישו את מירב המאמצים להסתכל בכיוון השני. זה לא חייב להיות שמציב המראה צדק במה שהוא אמר, זה רק אומר שהוא אמר משהו שהנעלב בסודי סודות חושב על עצמו.

אנשים שדוחפים להם אצבע לפצע, הם קופצים וצועקים “איה!”. ככה זה.

למדתי את זה על בשרי כשהרצתי דאחקה על חשבון מישהי חמודה מאד. אמרתי לה מראש שאני מתכוונת להריץ דאחקה על חשבונה, ולא היתה לה בעיה עם זה. אני הייתינ ופלת מצחוק אם מישהו היה אומר את אותו דבר עליי. היא לא נפלה מצחוק. היא נפגעה ככה שלא עזר כמה שהתנצלתי, מאז לא הוחלפה בינינו מילה. מה שלא ידעתי היה שבדיוק במקום שאליו כיוונתי את החץ, לגמרי בצחוק, יש לה פצע עמוק ומדמם. באסה.

מדיה חברתית ועלבונות

ככל שאני נחשפת ליותר ויותר אנשים בפייסבוק, התיאוריה שלי נבחנת. עד כה בהצלחה.

בימי קדם, כשדינוזאורים עוד הסתובבו על פני כדור הארץ, כאשר היכרות בין אנשים היתה נעשית פנים אל פנים, היה אפשר לחוש את האנרגיות של מי שעמד מולך, לשמוע את טון הקול שלו, להביט בעיניו ולדעת למה הוא מתכוון. הקשר נוצר לאט והעומק שלו נשלט על ידי הצדדים.

היום, בעידן ה”הכל ומיד!”, הקשרים בפייס נטווים ונפרמים כלאחר יד, תוך ימים. קשה מאד להעביר ציניות בכתב, ולכן לפעמים משפט שאינו ציני נתפס ככזה, או שמשפט ציני זוכה להתייחסות רצינית. גם הומור, הרמת גבה ומשחקי מילים עוברים עלוב מאד במדיה הזו.

את דעתי על תופעת “הנעלבים המקצועיים” ברשתות החברתיות אתם יודעים. מדובר על ממורמרי עולם שמסתובבים ומחפשים מי העליב אותם, מי לא היה פוליטיקלי קורקט, על מנת לעשות לו שיימינג פומבי. דוחה.

אבל יש גם מקרים שאנשים ייעלבו באמת, כשהמעליב בכלל לא התכוון.

להיעלב זו בחירה

איזה ניסוח מגעיל! אף אחד לא בוחר שיכאב לו. אף אחד גם לא בוחר את רמת המודעות שלו, בינינו. הרצון להתפתח, להגיע לרמת מודעות גבוהה יותר, הם תולדה של חינוך, של סביבה, אולי של אופי מולד. מה שבטוח, זה מסע, וכל אחד נמצא במקום שלו על המסע הזה.

אבל אולי נכון להגיד שהעלבון הוא לא באחריות המעליב, אלא באחריות הנעלב.

זה נכון גם אם המעליב התכוון להעליב. מניסיון. לא פעם ניסו להעליב אותי רק כדי להסתכל בתדהמה איך אני נשפכת מצחוק.

אז כן, אפשר לבחור שלא להיעלב, אבל צריך להיות במקום מאד מסויים בשביל זה, ואם אתם במקום הזה, אתם תדעו גם להכיל את אלה שיש להם פצעים יותר נסתרים, רגשות יותר שבריריים משלכם.

גמדה!

אז אתם יכולים להגיד לי שאני גמדה (זה נכון), שאני שמנה (זה לא נכון, אבל אין ספק שיש עליי כמה קילו עודפים שכדאי היה יותר בלעדיהם), שהילדה שלי צפונית (אז היא אוהבת סשימי, אז מה?) ושהכלבה שלי פרחה מופרעת מבאר שבע (לגמרי נכון), ואני לא אעלב. אתם יכולים לקרוא לי טיפשה או להגיד שאני כותבת חרא. אני כנראה אצחק.

ספרות זולה

גם בענייני ביקורת אני בלתי עליבה. בכלל אין לי דעה האם אני כותבת היטב או לא. אני יודעת שאני מאוהבת במילים שלי, ולי זה מספיק. אם עוד מישהו (או אלפי מישהואים) מתחבר ומתאהב גם הוא – מה טוב, אבל תמיד יהיו אלה שלא יתחברו, ואתם יודעים מה? זה לגמרי בסדר! חלק מהביקורת אקח איתי הלאה ואשתפר, וחלק אזרוק, אבל זה לא יעליב אותי. לא כולם חייבים לאהוב את מה שאני אוהבת.

מי שמכיר אותי יודע שעל אף שחוויתי רק ביקורות חיוביות (טפו!) אני מחכה לזה שיבוא ויקטול. זאת טבילת אש שחייבים לעבור. כשהוצאתי את “הסוד הקטן של יערה כוכבי” יצר איתי קשר איש לא צעיר וביקש לקבל את הספר כדי לכתוב עליו סקירה. נעניתי בשמחה. לפני שפרסם את הסקירה הוא שלח אותה אליי ושאל אם אני מעוניינת שיגנוז אותה. הוא כעס מאד. הוא כעס שהגיבורה שלי בוגדת בבעלה. הוא כעס שהחברים שלה לא אאומרים לה שום דבר אלא תומכים בה, ויותר מכל הוא כעס על זה שלא הענשתי אותה. “יש לך ילדות צעירות,” הוא כתב, “זה מה שאת רוצה ללמד אותן?”

כל היופי והעומק שבספר נעלמו מעיניו. הוא כל כך כעס שהצליח לראות רק ג’יפ גדול, חיי נהנתנות וסקס בלי חשבון עם גבר צעיר והורס. קצת ריחמתי עליו. כנראה שהיה לו פצע מאד כואב בנקודה הזאת.

אישרתי לו לפרסם את הסקירה.

(ואז הכנסתי את כל העניין לסטנדאפ שעשיתי באחת ההשקות)

עכשיו אני עפה כל יום על סקירה מתעלפת של “טוי-בוי”, ועדיין, בטוח יגיע זה שיקטול. זה בסדר גמור.

ובכל זאת…

אתם זוכרים שאמרתי “כמעט”. אני באמת לא יכולה להיעלב מכלום, אבל אני יכולה להיפגע. אם מישהו קרוב, שאוהב אותי ואני אותו, אומר משהו, נכון או לא נכון, זה לא חשוב, רק בכוונה לפגוע בי, זה כואב. זה לא עלבון, אבל לאנשים קשה להבדיל בין השניים.

ברוב המקרים אני יכולה לראות שזה בא מתוך מקום של פגיעה של אותו אדם, מתוך אומללות אישית שלו, שקשורה או לא קשורה אליי, אבל לפעמים קודם זה כואב, ורק אז אני רואה. טוב, גם אני בסך הכל אנושית, לא?

מישהי חכמה אמרה לי פעם – כשמישהו נותן לך סטירה, את יכולה לבחור אם לקבל אותה או לא. מיד אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, אבל כשחשבתי על מה שהיא אמרה אחר כך, החלטתי לנסות להפעיל את זה בשטח, וזה עובד. כשאתם רואים את האדם שמולכם ומבינים שלא הוא שמדבר אלא האומללות שבו, כשאתם מסוגלים להחליף כעס או פגיעה בחמלה, אתם משתחררים מהצורך לקבל את הסטירה, ועוזרים גם לעצמכם וגם לאדם שמולכם.

נסו את זה בבית, על בן או בת הזוג, על הילדים, על האנשים בעבודה. זה מקל על החיים.

ובאשר לפייסבוק ושאר מדיה וירטואלית, שם נצטרך כנראה להיזהר מאד במילותינו, וגם אז כנראה שנפגע פעם במישהו בלי כוונה, או ניפגע. למזלנו, שלא כמו בשיחה פנים אל פנים, בפייסבוק קיים כפתור “הסר”. 

שלא תעלבו לי, ושתהיה לכם שבת חמימה של אהבה ופרגון הדדי.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר