על אהבה ופיות

56be3120b435a.JPG

לאחרונה, מסיבות שלגמרי תלויות בי, יוצא לי לדבר על אהבה עם אנשים חדשים. הם מביעים מגוון דעות שאני, כמו שאתם מכירים אותי, לרוב לא מסכימה איתן.

שמעתי כבר שאהבה כואבת, שאהבה הורגת, שאהבה היא מיותרת ושהיא לא שווה את ההתעסקות, אבל יש דבר אחד שלא הצלחתי להוציא מהראש.

פעם יצא לי לדבר עם גבר בן 25.

אני אומרת גבר, לא ילד, כהרגלי, כי הוא באמת לא מייצג את בני גילו, בעוד שהוא לגמרי מייצג אותם.

הוא סיפר לי מה שאמר לו גבר בוגר אחד על אהבה, גבר שהוא מבחינתו מודל לחיקוי.

הוא אמר שאהבה זה יופי, אבל אי אפשר להיות מאוהב כל החיים באותו אדם, להימשך לאותו אדם. 

“באופן בלתי נמנע,” כך שח העולל, “ההתאהבות הופכת להרגל, התשוקה – לשיגרה”.

“לא!!” צעקתי עליו. “זה לא נכון!! עובדה!!!”

“גם אם אני מאמין לך,” הוא אמר, “כמה כאלה יש?”

“ואם זה קורה אחת למיליון,” עניתי לו, “זה אומר שאתה יכול לוותר על זה מראש? שמותר לך לוותר על זה מראש?!?”

ואז חשבתי, שלהאמין באהבה זה כמו להאמין בפיות.

נכון, שהסיכוי שהן קיימות הוא זעיר, אבל אם אתה לא מאמין בהן, הסיכוי יורד לאפס המוחלט, ולא משנה מה האמת.

באהבה, הידיעה מראש שאתה צפוי למסלול הבלתי נמנע של “התאהבות- אהבה- שיגרה- הרגל- יאללה כבר נסיים את החיים ככה…” היא נבואה שמגשימה את עצמה, ועם כל אחד שמארגן לעצמו גורל כזה, צומח דור חדש אחריו של אנשים שהוא הרעיל באמונה הזאת.

שלא תתבלבלו לרגע. גם אני, בגיל 25, חייתי בשלום מוחלט עם הידיעה שזה מה שצפוי לי. כמו ההסכנה עם המוות והזיקנה, כך ישנתי בשקט עם הידיעה שבקרוב לא אהיה עוד מאוהבת. כולם ככה הרי, לא?

אבל אני מטורפת, והמציאות היא בעיניי המלצה בלבד, ויום אחד קמתי ואמרתי את המילים הללו בקול רם: אני רוצה להיות מאוהבת לנצח!!

ואז אמרתי: ואף אחד לא יגיד לי מה אני יכולה ומה לא!

אני לא יכולה להגיד לכם שעשיתי משהו, מלבד שינוי המבט שלי. החלטתי שמה שהיתה נראית לי עד לפני שניה המציאות, היא לא המציאות שלי יותר. וזהו.

זה לא קרה מיד, אבל זה קרה.

אני יודעת שסביבי אנשים מחליפים בני זוג כדי להישאר מאוהבים. אני יודעת שאנשים חושבים שבגיל מסויים אפילו זה כבר לא עוזר. אני יודעת שמי שנפגע יעדיף אולי לשמור על עצמו ולא לחיות בעוצמות האלו.

אני יודעת, וזה כואב לי.

אני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אגב.

תישארו מאוהבים בעצמכם. תישארו מאוהבים בילדים שלכם, למרות שהם כבר מתבגרים מחוצ’קנים וזעופי פנים ולא תינוקות עם כפות רגליים קטנטנות. תישארו מאוהבים במה שבחרתם לעשות, בגשם, במכונית שלכם, בכל דבר שהייתם מאוהבים בו, אבל יותר מכל, תישארו מאוהבים בבן או בת הזוג שלכם, כי אין עונג גדול מזה.

אני יודעת שבתוך ים האפרוריות שמסביב אני רק דגל אדום קטן, ויש עוד מעטים כמוני, אבל אם אתם יכולים לראות את הדגל, אם אתם יכולים לשמוע אותי – אל תפסיקו להאמין באהבה! אין כוח גדול ממנה, אבל כמו פיות, היא מתגלה רק למי שמאמין בה בכל ליבו.

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר