כשמלאו לי ארבעים, הפכתי שוב לבת עשרים. זה לא שתכננתי את זה, זה לא שהיו לי חששות מהגיל המכובד הזה, זה פשוט קרה. חמש השנים שאחר כך היו רכבת ההרים מטורפת. ישנם בזכרוני חודשים שלמים שהצטמצמו לכדי ימים ספורים, וישנן דקות שנדמה לי היום שהיו נצח שלם. יש דברים שלא אוכל לחשוף, אבל כל מי שמתיימר להכיר אותי חייב לדעת את הסיפור הזה עליי. אולי גם תפיקו ממנו משהו בשביל עצמכם.
כשאתם קוראים את הטקסט הזה, עשו לי רק טובה אחת, אל תחשבו: “אוי, מסכנה!” האמינו לי שהתואר הזה מעולם לא התאים לי, ולעולם לא יתאים. החוויות העוצמתיות בחיינו, הטובות והרעות כאחת, מגדירות אותנו כבני אדם. השנים הללו עזרו לי בחידוד ההגדרה העצמית שלי, ובין לבין היה לי טוב, אפילו טוב מאד. אז קחו מכאן מה שתיקחו, אבל אל תמצאו בליבכם רחמים עליי. זה מיותר. החיים שלי דבש.
ובכן, הכל התחיל כשמלאו לי ארבעים. הייתי בעיצומן של הכנות למסיבת ארבעים מטורפת לי ולאיש שלי, המוכר יותר כ”הגבוה”, שכללה מועדון סגור, את הדי-ג’יי הטוב בעולם (קובי סקה, אם שאלתם), סושי, שוקולד ואלכוהול על חשבוננו, ואת משפחתנו וחברינו הטובים. התחושה באוויר היתה אופורית. גיל ארבעים הוא מקום נפלא להיות בו. אם עוד לא הגעתם, תזכרו שאמרתי.
ואז, בוטן מתה. בוטן היתה התינוקת שלי, הלב והנשמה, במשך שש עשרה וחצי שנים. היא לא הזדקנה אפילו ביום. אף אחד לא האמין שהיא כלבה זקנה. וביום אחד נורא, היא פשוט מתה. ישבתי על המדרגות והטחתי את ראשי במעקה כדי לנסות להסיח את דעתי מהכאב הנורא, הדמעות לא הפסיקו לזלוג לרגע. נסעתי אל חברתי הטובה, ישבתי בגינת הבית שלה ונשמתי במשך כמה שעות, והיא נתנה לי לבכות, לפעמים לדבר ולפעמים לשתוק, ואז התעשתתי כדי שאוכל לדבר עם הילדות. הגבוה שאל אותי אם אני רוצה לבטל את המסיבה, אבל אני אמרתי – לא. יהיה בסדר.
המסיבה היתה פיצוץ. כולם הגיעו, אכלו, שתו, רקדו ונהנו. הרגשתי נפלא, מוקפת אהבה, ורקדנו עד השעות הקטנות של הלילה.
בבוקר שאחרי קמתי והתחלתי לארוז לקראת החודש שלי ושל אור בכורתי בארה”ב, שבו היתה אמורה לעבור ניתוח קשה. למי מכם שאינם מכירים את הסיפור של אור, היא סובלת מסינדרום גנטי נדיר ביותר הנקרא פרוטיאוס, אשר גורם לגדילה מואצת ומעוותת של רקמות שונות בגוף. אור משתתפת במחקר הגנום האנושי שמתבצע בוושינגטון די סי, אשר הצוות שלו הצליח לפני כשנתיים לפצח את הקוד הגנטי הגורם לסינדרום.
תוך ימים נפרדתי מהקטנות, בפעם הראשונה בחייהן, וטסתי עם אור אל הלא נודע. במשך חודש עברה אור ניתוח קשה, שבו נכרתה בוהן אחת ברגלה, והגדילה בכל העצמות של כף הרגל וברגל עצמה נעצרה (למי שלא יודע, הדבר כרוך בקדיחה אל תוך לוחיות הגדילה בשני צידי העצם). לאחר הניתוח עמד בפניה שיקום מפרך וכאבי תופת, ואני הייתי איתה בכל דקה, אבל אף אחת מאיתנו לא נתנה לקושי הפיזי לפגום במצב רוחה. בטיפול נמרץ ערכנו מסיבת מילקשייקים עם עוד ילדה שנותחה איתה, ובמחלקה, מדי בוקר, הייתי מקפלת את המיטה-ספה שלי, מתלבשת יפה ונועלת מגפיים בעלי עקבים גבוהים, מתאפרת קלות ומקבלת את הרופאים כאילו כרגע הגעתי מלילה של מנוחה בבית ומקלחת. הייתי הולכת במסדרונות בית החולים, שרה לעצמי, זוקפת ראש ומזכירה לעצמי שאני לא אנושית, אני רקדנית. גם אור, כדרכה, חייכה והפיצה אור ואהבה על כל הסביבה, גם בשעות של כאבים קשים, והיו לנו גם הרבה שעות של כיף משותף.
אור שברה את כל שיאי ההחלמה שהיו ידועים עד לאותו רגע, ואנו חזרנו הביתה לזרועות אהובינו, ומיד התחלתי לתכן את חגיגת הבת-מצווה שלה, שאותה לא רציתי לתכנן קודם. בינתיים, שתינו היינו צריכות להדביק את הזמן האבוד בהכנות למופע סוף השנה שבו, על אף שהרופאים קדחו כמעט בכל עצם ברגלה, ושאצבע אחת נכרתה, ביצעה אור שבעה קטעי מחול בכל הסגנונות. גם אני רקדתי עם הקבוצה שלי, אבל גולת הכותרת היתה, לכל הדעות, סולו שלי ושל אור בסוף המופע שיזמה רותי, בעלת הסטודיו שלנו. בין מי שהכירו אותנו והבינו את המשמעות של הריקוד הזה לא נשארה עין יבשה.
בספטמבר ערכנו לאור באיחור אופנתי חגיגת בת-מצווה, ועל אף שנטיית ליבנו היתה לערוך אירוע מצומצם בבית, הסכמנו שבנסיבות העניין יהיה מן הראוי להפוך אותה למלכה לערב אחד, וכך היה. אור ריחפה, מאושרת, וכל חבריה וחברינו באו לשמוח ולשמח ולהריע כאשר ארבעתנו, שלוש הבנות ואני, הופענו יחד במחרוזת ריקודי פלמנקו.
יומיים אחר כך מתה קשיו, בת שבע עשרה, והנחמה היחידה שלי על לכתה של בוטן. את קשיו הרדמתי. היא כבר לא זזה ממקומה וסירבה אפילו לנתחי פסטרמה. מזה שבועות החזקתי אותה כשעשתה את צרכיה ורחצתי אותה כשנפלה, חסרת אונים, לתוך השלולית, ולא היה איכפת לי, אבל היא דעכה, והייתי חייבת לעשות עמה את החסד האחרון הזה. למזלי, הוטרינר שלנו הוא ארז אבן-חן, שהוא גם בן-דוד אבל גם וטרינר בחסד ונשמה טהורה. הוא הבין אותי ובא לבצע את ההרדמה אצלנו, כשרק הוא, אני וקשיו בבית. החזקתי את הראש שלה בחיקי וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא טובה ונאמנה כשהפסיקה לנשום, ואחר כך ארז עטף אותה בשמיכה יפה שהביא ולקח אותה.
ואז הכל פרץ. כל הכאב על בוטן, שלא הספקתי לעכל ודחפתי לבוידעם, וכל החודש עם אור בארה”ב, הדאגה והגעגועים לאהוביי שנשארו בארץ, ולא יכולתי לישון בלילה. בכל פעם שהייתי עוצמת את עיניי היו בוטן וקשיו קמות לחיים, והדמעות היו פורצות מאליהן, ואז הייתי קמה ועוברת לסלון ומדליקה טלוויזיה, ואוכלת עד אובדן הכרה, עד שהעפעפיים לא הצליחו להישאר פקוחים ואני נפלתי לשינה כבדה ולא שקטה, שגם בה חלמתי על הכלבות.
התקופה הסוערת הזו גבתה מחיר לא רק ממני, אלא גם מהאיש שאיתי. לכך נוספה התקופה המאד לא פשוטה הזאת לגברים – גיל ארבעים, והוא הצליח לאתגר את כל מה שחשבתי שידעתי עליו, עליי ועל שנינו. במצבי המוחלש הספיק לי רק רמז לבעיה אפשרית ואני נכנסתי לפאניקה טוטאלית, סחרור מטה שממנו היה קשה להרים את האף. במשך תקופה ארוכה שתקתי. למעט הוראות ביצוע לילדות לא החלפתי מילה עם איש. אתם כבר מכירים אותי מספיק כדי לדעת מה זה אומר.
היום, במבט לאחור, הכל נראה מעורפל, לא ברור, לא אני. של מי היה הפחד הזה, הנורא, המשתק? של מי היו הדמעות? מי היתה זו שחשה כאילו השטיח של החיים נמשך מתחת לרגליה בקול קריעה מבהיל והיא מתעופפת בחלל, מנופפת לשווא בידיה וברגליה ואינה מוצאת אחיזה? לבטח לא אני! אני עומדת בטוח על “הבלטה” שלי, ולא מפקפקת אף לרגע באהבה שיש לי, ואולי זה גם מה שהציל אותי בסוף.
בתוך כל זה הגיעה אליי יום אחד שיחת טלפון מפתיעה מהוצאת “גוונים”, שבה בישר לי העורך שהם החליטו להוציא לאור את ספר הילדים שלי, “הסוד המושלם”, והחל מירוץ לסיים את האיורים עם דלית שחר חברתי הציירת , ולהביא את הספר לדפוס. במשך שנה נסעתי פעמיים בשבוע לכרכור, עד שנחה דעתה של דלית שהאיורים גמורים. גיסי המקסים, אסף, שהוא צלם גאון, צילם את ציורי האקריליק על בד והפך אותם במחי עבודת פוטושופ מאומצת שלו ושל אחותי לאיורים מהממים שנשזרו עם המילים שלי ליצירה אחת מענגת.
בתוך כל ההמולה הזאת החליט הצוות הרפואי בארה”ב שיש לנתח את אור שוב ולהוציא את הלוחיות שהושתלו ברגלה.
ואז גיליתי שאני בהריון.
חשתי רחמים על מה שבעוד זמן קצר יהפוך להיות אדם בתוכי, ומה שהוא צריך לספוג אלו האנרגיות האיומות הללו, אבל איכשהו, ההריון הזה עשה קצת סדר, הביא קצת רגיעה. היה ברור שלא אוכל לטוס שוב עם אור לניתוח. לא הייתי יכולה להיות לה לעזר רב במצבי – להרים אותה, להיכנס איתה לצילומי רנטגן או אפילו סתם לשעשע אותה כשאני סובלת מבחילות קשות. הוסכם שהגבוה יסע איתה הפעם, אך זה לא היה קל לאף אחד מאיתנו. יש מצבים בחיים שבהם צריך את אמא.
בינתיים, תוכננה חתונה מהממת לבתה של הדודה ניצה של הגבוה, שהיתה חברתי גם ברגעים הקשים ביותר, ובה הבנות היו אמורות לשמש שושבינות. הבגדים נקנו, התור במספרה נקבע, הוכנו סלסלות לעלי הפרחים שיפזרו הבנות לרגלי החתן והכלה.
שלושה ימים לפני החתונה גילינו שהעובר שבבטן אינו מתפתח, ואני צריכה לבצע הפלה. הנסיון של הרופא שלי להימנע מגרידה על ידי כדורים גרם לי לחום גבוה מאד וכאבי תופת, אבל השק הקטן והעקשן נאחז ולא יצא.
לא נותרה ברירה וביום החתונה הגענו בצהריים לבית הרופאים כדי לבצע את ההפלה. משהו בכל הסיפור הזה הרי היה צריך להסתדר כמו שצריך, ולכן ההפלה עצמה היתה מהירה וקלה וללא שום כאבים. כאשר פקחתי את עיניי שאל אותי הגבוה: “אז מה, את רוצה שניסע כולנו?” חיוך התפשט על פניי. כמובן שרציתי. הפעם נהיה כולנו יחד עם אור בארה”ב, הוא לא ישאר לדאוג בארץ, ואני לא אפרד מהבנות.
מבית הרופאים נסעתי הישר למספרה, שם היו כבר הבנות, יפהפיות ומוכנות לחתונה. הגעתי הביתה, התלבשתי ויצאנו. החתונה היתה נהדרת, הבנות היו מקסימות ואפילו רקדתי קצת בניגוד לדעת רופאיי. בדרך הביתה התקשרנו לסוכנת הנסיעות שלנו וביקשנו לשנות את כרטיסי הטיסה. אחר כך התקשרנו למתאמת שלנו ב- NIH והודענו לה שכולנו נגיע.
בבוקר שאחרי תיכננתי לנוח. הגיע לי. אבל כשהתעוררתי, הושטתי יד אל המגירה שליד מיטתי כדי לבדוק את הדרכונים שלנו וגיליתי שתוקף הדרכון של איל פג. זינקתי מהמיטה ורצתי איתה להצטלם ולמשרד הפנים. הצלחנו להשתחל אחרונות שלוש שניות לפני שהשומר נעל את הדלתות. כשהתיישבתי מול הפקידה, אמרתי לה: “סיפור כמו שלי עוד לא שמעת היום.” היא הסתכלה בי בעיניים עייפות שראו הכל ואמרה: “נסי אותי.”
סיפרתי לה על אור ועל ההפלה ועל החתונה ועל זה שבעוד שלושה ימים אנחנו צריכות להיות כולנו על מטוס לארה”ב. אה, ושהיום הראשון שם הוא גם יום ההולדת של אור, וכמה חשוב שנחגוג אותו יחד, לפני שהיא נכנסת לניתוח.
הפקידה הקשיבה לי בשתיקה, עיניה הולכות ומתרחבות, ואז אמרה רק: “את תשבי. תוך עשר דקות יהיה לך דרכון.”
במשך סוף השבוע היה הבית המולה אחת גדולה של אריזות וסידורים אחרונים, ואז, ביום שני, מצויידות בדרכון החדש, עלינו, כל הבנות, על מטוס לניו יורק. הגבוה טס עוד לפנינו לפגישות עבודה והצטרף אלינו ביום השני. את יום ההולדת של אור חגגנו במסעדה במלון בוושינגטון. הקטנות נרדמו, מותשות מהבדלי השעות, וגם אנחנו התקשינו להחזיק את העיניים פקוחות, אבל היינו יחד.
הניתוח הפעם התגלה כקל לאין שיעור מהקודם, ותוך ימים ספורים השתחררה אור מבית החולים, לאחר ששוב הפגינה יכולת החלמה שהפליאה את הרופאים. ‘מה נעשה בזמן שנותר עד החזרה לארץ?’ חשבנו לעצמנו, ותוך שעתיים אירגנו כרטיסי טיסה, רכב שכור ומלון וטסנו לאורלנדו. המלון, עליו הימרנו מבלי להכיר, היה מדהים, ואנו נהנינו בפארקים השונים, דיסני-וורלד ויוניברסל. חזרנו לוושינגטון כדי להוציא תפרים, נפרדנו מהצוות המקסים והאהוב, והביתה.
*לפוסט ההמשך: https://amour.co.il/amour-media-story-185147
