בפוסט הקודם סיפרתי לכם איך כשמלאו לי 40 הפכו החיים שלי לרכבת הרים מופלאה ומטורפת של הדברים הטובים ביותר והרעים ביותר. היתה לי מסיבת יומולדת מדהימה, הכלבות שלי מתו בזו אחר זו, הוצאתי ספר ילדים, אור עברה שני ניתוחים בארה”ב ואני עברתי הפלה, אבל היתה לה מסיבת בת מצווה מהאגדות, רקדנו ושמחנו וגם בכינו.
לקחתם אוויר?
כי רכבת ההרים הופכת להיות תלולה ומפחידה יותר, אבל מובטח לה סוף טוב.
(לפוסט הקודם: https://amour.co.il/amour-media-story-182425 )
אחרי שחזרנו עם אור מהניתוח השני ושנת הלימודים נפתחה, נדמה היה שהדברים מתחילים אט אט לחזור למסלולם, ומשתמו הדרמות הגדולות, ועם הפרידה שלי מחלום הילד הרביעי, חזר לקנן בי צורך אחר – הצורך בכלב. ולא רק אני הייתי זקוקה לכלב. גם הבנות היו הולכות ברחוב אחרי כל כלב שראו.
וכך הוחלט, למורת רוחו של הגבוה, להביא הביתה כלב חדש. הסיפור על מאפין ואיך מצאתי אותה יסופר בזמן אחר, אך קיצורו של דבר, הג’ינג’ית הקטנה, היפה והמופרעת הצטרפה אל משפחתנו ומיד התחילה להרוס כל דבר ששיניה הגיעו אליו ולהשתין בכל פינה. כדרכו של כל תינוק חדש הביאה מאפין הביתה רוח רעננה והמון שמחת חיים ואהבה בלי גבול. הפצע בלבי, שהיה פתוח עד לרגע בואה, העלה ארוכה וחדל לכאוב.
זכרן של הכלבות שלי יוותר עמי תמיד, אבל האבל על לכתן ממני תם. לפני כשנה הצטרפה גם מילקי, כדור הפרווה המטורף, ואיך לומר? לא משעמם פה.
עוד חלום ישן שלי התגשם כשמצאנו וקנינו את המגרש שעליו בנינו את בית חלומותינו, אליו עברנו סוף סוף לפני שבועיים. העיסקה לוותה בלא מעט מתח והיתה כה מסובכת שלעיתים חשבנו פשוט לוותר, אבל אני ידעתי בליבי שהבית הזה שייך לנו, ולבסוף נחתם החוזה.
זמן לא רב לאחר מכן התחלתי לכתוב בלוג ב”סלונה”, וגיליתי שיש מי שקורא, ומתרגש, ומגיב. היו גם, בתוך כל הרעש, עוד נקודות אור, אנשים נפלאים שהכרתי, ושאולי לא הייתי מכירה לולא הייתי במצב מיוחד כל כך, פתוחה וחשופה, והם הביאו לחיי עושר ושמחה, מי לתקופה קצרה, ומי לנצח.
ואז, כשחשבתי שכבר אפשר לקחת אוויר, נלקחה הדודה האהובה שלנו לבית חולים. כבר סיפרתי קודם שהדודה ניצה היתה אישה צעירה, שהיתה חברת אמת שלי, ושהשיחות הארוכות איתה עזרו לי לא פעם לעבור עוד יום קשה. לרגע התמלאנו תקווה, כשהניתוח שעברה הוכתר בהצלחה, אבל למחרת היא נפטרה, משאירה את כולנו כואבים והמומים. איכשהו צלחנו גם את ימי ה”שבעה”. בכל המהומה נשכח ליל הסדר המתקרב. הוריי, לראשונה בחיי, נסעו לחו”ל והותירו אותי בתחושת בדידות עוד יותר קשה.
כשעוד תוכנית לליל הסדר התנפצה, תש כוחי. ישבתי באמבטיה, עייפה מכדי לבכות, ואמרתי לגבוה: “לא יודעת. כבר לא איכפת לי. לא רוצה סדר פסח.” והוא אמר לי: “תשאירי לי את זה” והרים טלפונים וארגן ארגונים, ולבסוף חגגנו בהרכב משפחתי מורחב מאד, עם כל משפחתו, גיסותיי וגיסיי ואחייניי הנפלאים, וגם בני הדודים שנותרו לבד בעולם. בניגוד לכל הציפיות, היה נפלא.
פסח הוא גם יום ההולדת שלי, אבל הוא נשכח בסערה, ולכן החלטנו, הגבוה ואני, שנחגוג שוב במשותף את ימי ההולדת שלנו, הפעם בצימר רומנטי בצפון. באותו שבוע סיפרה לי אמי שאחותי ענת, שהיתה חולה מזה שנים רבות וכבר לא תיקשרה עם העולם, איבדה את הכרתה וכנראה ימיה ספורים. ענת היתה אחותי הקטנה והאהובה, אישה בעלת כשרון אינסופי בכתיבה, בציור ובעצם בכל מה שעשתה, שנונה ומושחזת ברמות מטורפות, שאפילו הגורל האיום שנועד לה לא הצליח לדכא את ההומור המדבק שלה, רק להשחיר אותו. החלטתי להמשיך בתוכנית למרות זאת. חשתי שאני חייבת להרים את הראש מעל המים, ולו רק לרגע.
הגענו לצימר המקסים בחמישי בערב, אכלנו במסעדה והלכנו לישון. בשעה שש בבוקר צלצל הטלפון ואמא שלי הודיעה לי שאחותי נפטרה ושעלינו להתחיל בנסיעה מטורפת למרכז מאחר שהחברה קדישא מעוניינים לקבור אותה מיד. יום שישי, יום קצר.
בדרך, מבעד למסך הדמעות, עוד סימסתי לחבריי, שרק אלוהים יודע איך כה רבים מהם הצליחו לעזוב את כל עיסוקיהם בהתראה כה קצרה ולהגיע, אבל הם היו שם, לעמוד לצידי ולתמוך כשכשלו רגליי. בנה של אחותי, בן (אז – 12) הפגין עצב שקט ומכובד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לא לבייש אותו ואת אימי, שעמדה וקראה בקול צלול סיפור שכתבה אחותי, שנקרא “הדייט שלי עם מרמוות“.
ה”שבעה” היתה קצרה מאד, שכן ערב חג שבועות היה בפתח, ואני לא יכולתי לחכות כבר להיות לבד עם העצב שלי. עוד חג עגום עבר עלינו, ולא הספקנו למחות את הדמעות כאשר קיבלנו הודעה שבנה בן השלוש עשרה של חברתי נ’, שגם הוא נאבק במחלה שנים רבות, נפטר, ושוב מצאתי את עצמי בבית עלמין. אחר כך עלינו לקבר של דודה ניצה, ואחר כך לקבר של אחותי, ואחר כך לקבר של ר’.
“פסטיבל המוות”, קראתי לתקופה הזו, שבה נדמה היה לי שכל מה שאני עושה הוא לעמוד ליד קברים טריים בבתי קברות.
אם הצלחתם להבין כבר את החוקיות של רכבת ההרים המטורפת הזו, הרי שתיכף עומד לקרות משהו ממש טוב, נכון? ובכן, ביום קיצי אחד, בשיחה מבודחת, נולדה לי לפתע גיבורת הרומן שלי, יערה כוכבי, על כל עולמה, האנשים בחייה והסיפור שלה, והתחלתי לכתוב אותה בכל רגע פנוי, כאילו חיי תלויים בכך. הספר יצא, כידוע לכם, לפני שנתיים, נמכר באלפי עותקים, וממשיך להימכר גם היום.
היום, בנופש מול הכינרת, אתחיל לכתוב את ההמשך של הספר, שכל מי שקרא אותו מחכה לו בכליון עיניים, וגם לא מפסיק לנדנד לי…
ביולי, כמובן, הייתי שוב על הבמה, והפעם, חוץ מההופעה עם הקבוצה שלי עליתי לריקוד מיוחד עם כל שלוש המופלאות שלי. אם יש רגעים בחיי שאני יכולה להכתיר כשיאים, הרי שאלה הם.
אם אתם רוצים לראות אותנו רוקדות, הקליקו על הקישור: ריקוד סביליאנס.
(הקטנה שם באמצע מזמן עברה אותי בגובה)
אחרי “פסטיבל המוות” דברים באמת שבו למסלולם, והשתרר שקט. פתאום, בשקט הזה, כל הרגשות, כל הכאב, העצב, הזעם והאהבה, כל מה שדחפתי לבוידעם בכל התקופה הארוכה הזו שבה רק התמודדתי, נשפך עליי. הבוידעם התמוטט מהכובד, ואני נקברתי תחתיו. שוב לילות שלמים של בכי וימים של שתיקה. הפעם, לא יכולתי אפילו לאכול. משהו בגרון נסגר לי ולא איפשר בליעה.
למזלי, התקופה הקודמת לימדה אותי מה עליי לעשות, במי עליי להיעזר. תפסתי את עצמי בציצת ראשי ושלפתי את עצמי מהמים השחורים כמו הברון מינכאוזן. עיבדתי את הרגשות, את הכאב. הבנתי אותו, פיניתי לו מקום והנחתי לו. בפעם הראשונה נתתי לעצמי דין וחשבון על כל מה שעבר עליי בשלוש השנים האחרונות והבנתי שזה מדהים שהצלחתי להחזיק מעמד עד אותו רגע, לגדל ילדות, לכתוב ולהרגיש שבסך הכל, החיים שלי נפלאים. רקעתי ברגל והתעקשתי לחזור להיות אני, למצוא מחדש את שמחת החיים, האופטימיות והאנרגיות שכה מאפייניות אותי, והצלחתי.
החיים הפכו לעונג צרוף. המשפחה שלי היא עונג, והחברים שלי, הישנים והחדשים, הם עונג, והכלבות שלי הן עונג, והבית החדש הוא עונג, והעבודה שלי היא עונג, ו”אמור”, על כותביו וקוראיו, הוא עונג טהור. החיים הפכו שוב להיות מלאים באהבות מכל הצבעים. טפו טפו טפו, חמסה דגים שום בצל שקל בנעל.
הספיק לי, אני חושבת. מגיע לי להנות עכשיו.
אז מה אני רוצה לומר לכם? אני יודעת שרבים מרימים עכשיו גבה ואומרים לעצמם: “וואו, בכלל אי אפשר לראות עליה!”
אתם מכירים אותי – את האנרגיות והשמחה והאמונה הבלתי מעורערת שלי בסוף טוב ובאהבה לנצח, ורציתי שתדעו שזה כך רק כי אני מתעקשת על זה, ורוקעת ברגל, ולא מוכנה לוותר, כי אני מאמינה שמגיע לי סוף טוב, מגיעים לי חיים שהם עונג, ומגיעה לי אהבה לנצח.
וגם לכם.
