כשנשמעה הצפירה, היא התיקה את עיניה ממסך המחשב ונעמדה, ידיה מוטלות, רפויות, לצידי גופה, מבטה מושפל.
יערה לא הכירה אף אחד שנפל במלחמה. היא הכירה אנשים שאיבדו אנשים יקרים להם – אבות, אחים, אבל היא לא הכירה אישית אף אחד מהנופלים. למרות זאת, העצב בא לה בקלות. מי שהיא אם אינה צריכה לאבד בן בשביל להבין איך מרגישים כשמתים מבפנים, וצריך להמשיך לנשום. הפחד הזה בא, כמו עסקת חבילה שלא ביקשת, ברגע שנולד לך ילד. יערה ידעה שבעוד שנים ספורות תכבס מדים לעידו, וכמו שהכירה אותו, הוא בטח ירצה להתגייס ליחידה קרבית. היא השתדלה להדחיק את הידיעה הזו עד כמה שהיתה יכולה, אבל בכל יום זיכרון היה ליבה עם כל האימהות שאיבדו את בניהן ובנותיהן. בכל יום זיכרון, עד היום.
היום צף ועלה מולה סיפור אחר לגמרי, כאב אחר לגמרי. ליבה דאב כבר מהערב הקודם, והלחץ בחזה הלך וגדל, עד שלא היתה יכולה לשאת אותו עוד. דמעות איימו לפרוץ מעיניה בכל רגע, ובתחילה היא לא הבינה למה. מה נשתנה יום הזיכרון הזה מכל האחרים?
אבל אז היא הבינה. קודם לא הכירה את דן-דן. כל הסיפורים שסיפר לה, החברים שאיבד, המוות שראה בעיניים כה צעירות, כל הכאב הזה שהיה טמון בתוכו והלך איתו כל הזמן כצל נאמן, כל הכאב הזה עבר עכשיו אליה, עכשיו, כשהוא גר לה בנשמה. היא זכרה שסיפר לה, בערב הראשון או השני שלהם יחד, על הראל, שלחם לצידו ונהרג לצידו, על איך שניסה להציל את חייו למרות שהיה ברור שאין עוד מה להציל, ולמרות שהיו תחת אש כבדה, והוא עצמו היה פצוע.
היא ידעה שקשה לו ביום הזה. היא הרגישה את העצב העצום הזה כאילו היה שלה, כי דן-דן היה שלה, והיא לא היתה יכולה להיות איתו עכשיו, לחבק אותו, לנשק את עיניו ולהקל במקצת את הכאב.
דמעה בודדת נטפה מזווית עינה והתגלגלה על לחיה. היא כל כך רצתה לעמוד לצידו, אבל ידעה שברגע הזה אולי עדיף היה לו להיות לבד. אולי הוא לא רצה שיקלו על הכאב, כי הכאב היה הדרך היחידה שחבריו המתים היו יכולים להמשיך לחיות בתוכו.
בעוד היא חושבת עליו, חשה לפתע יערה את אצבעותיו של דן-דן משתלבות בשלה. התחושה היתה כה מוחשית שהיא הסתכלה למטה אל כף ידה, כמצפה לראות שם את ידו. חיוך קטן ונוגה עלה על שפתיה, והיא ידעה שגם הוא באותו רגע יכול להרגיש את ידה בידו, והוא יודע כמה היא אוהבת אותו, וקצת יותר קל לו, ברגע הזה.
כך הם עמדו, יד ביד, הוא בטקס והיא במשרד, ואז השתתק הצופר, והיא חזרה להיות שוב לבד, אבל לעולם לא בלעדיו.
*מתוך הספר שלי “הסוד הקטן של יערה כוכבי”.
