הרבה פעמים כשאני מחמיאה, או מחבקת מישהי על הכוחות שלה, התשובה היא
“לידך קטונתי”.
אז זהו שלא!
כל אחת מגלה את כוחות העל שלה בדרך שלה..
לכל אחת מאתנו מסלול המראה או נמל בית משלה.
לכל אחת יש את דרכי הלמידה וההבנה שלה
כולנו עומדים בפני אוקיינוסים שעלינו לחצות ואין לנו מושג איך, עד שמישהו או משהו דוחפים אותנו אל תוך הגלים הסוערים.
ושם תוך כדי ניסיון להגיע אל החוף הרצוי בחיים ובשלום אנחנו מגלים את הכוח הפנימי שלנו, את הנשק הסודי של כל אחד ואחת מאתנו שיעזור לנו להגיע לחוף.
מאד חשוב גם כיצד הגענו אל החוף.
האם נשארו כוחות לבנות חלקים שנהרסו בדרך?
האם יש עוד מאנרגיות העל שהתגלו לנו בדרך, כדי לשמר את ההבנות שנפלו עלינו אחת אחרי השניה לגבי החיים שאנחנו רוצים שיהיו לנו מעתה?.
אנחנו קצת כמו גלים, חיים בגאות ושפל, השפל נותן לנו את המרחב עבור עצמינו,
מוריד אותנו למטה כדי שנמצא גם בדברים הקטנים והקשים את היופי והטוב וניקח אותם איתנו כשנעלה חזרה עם הגאות למעלה.
ושם בעמדנו חזרה בחוף הבית שלנו, הדברים הללו, תמיד ינצנצו ויזכירו לנו את הכוח שהיה לנו כשהיינו למטה.
יאפשרו לנו לא להבהל מעצמינו, אלא לנוח מעט ואז להתחיל או להמשיך לבנות ולחיות את מי שאנחנו באמת.
אמיצה
זהו אחד מהסרטים היותר אהובים עלי. לגיבורת הסרט “אמיצה” קוראים מרידה; כך במקור ובעברית השם מקבל משמעות כפולה ומכופלת, כי הנסיכה הסקוטית, בעלת רעמת השיער הג’ינג’ית והחיבה לחץ וקשת ולרכיבה על סוסים יותר מאשר לכל מיני גינונים, היא נפש חופשייה, המורדת במוסכמות.
התהליך שהיא עוברת בסרט אינו מוגדר בהקשר לנסיך כלשהו. הדמות שמולה היא מציבה את עצמה ואתה היא עוברת את המסע האישי שלה הוא אמה.
הצרות אליהן היא נכנסת מלמדות את מרידה את משמעותו של האומץ, והיא מצליחה לגבור עליהן רגע לפני שכבר מאוחר מדי.
איכשהו המילה הזו, אמיצה, לא עזבה אותי בימים האחרונים, וממש אבל ממש לא בהקשר אלי, אלא בדיוק מהמקום שאני אינני מרגישה אמיצה.
אינני כותבת את זה כדי לקבל חיזוקים שאני אכן כזו.
אני כותבת את זה כי אני מאמינה שבכל אחד מאתנו יש כוחות שמעבירים אותו את הימים הקשים שלו.
יש כאלה, כמוני לדוגמא שצריכים טלטול של החיים שלהם כדי לנבור בתוכם ולמצוא את האנרגיה והדרך הנכונה להם להילחם ולחזור שלמים אל הים הרגוע יותר של החיים.
את המסע שלי פרשתי על דפי הפייסבוק ובבלוג שפתחתי במיוחד בשביל הדרך הזו.
הכתיבה והשיתוף היו חלק משמעותי מההחלמה שלי, מגילוי הכוח הפנימי שלי.
למדתי על עצמי בשנה וחצי הזו, יותר ממה שלמדתי על עצמי במשך 50 שנות חיי עד שהגעתי לנקודה הזו.
לאלו שאינם מכירים אותי לפני שנתיים בדיוק התגלו שלושה גושים סרטניים אצלי, שניים בשד ואחד בבלוטות הלימפה שבבית השחי,
הייתי צריכה לעבור, ניתוח, טיפולים כימותראפיים והקרנות.
לרגע ארוך חשבתי שחשך עלי עולמי ובעזרת שתי נשים קסומות {ועוד מקבץ אהובים}הבנתי שנפתחה בפני הדלת הכי גדולה שאפשר לעצמי.
היום אני נקייה, בריאה, ובעיקר חיה את חיי בשלמות ואהבה עצמית שמעולם לא ידעתי והכרתי.
הסערה הענקית והמאד מפחידה הזו שחוויתי, גרמה לי להתכנס לתוך עצמי.
לחשוב ולהיות רק בתוכי ולהפסיק לפחד.
זו הייתה ועדיין התפנית הכי גדולה בחיי, לא לפחד, לשקול, לחשוב אבל לא לקפוא במקום מפחד. היכן שיש פחד להעמד מולו ולזנק לתוכו.
מתוך המקום הזה, הצלחתי ללמוד לקבל עזרה.
הצלחתי ללמוד להקשיב לגוף שלי ולעצמי יותר טוב.
הצלחתי לשים את האגו שלי לגמרי בצד ולהרכין ראש בפני הלא ידוע והלא מובן.
למדתי לתת את עצמי מתוך התחשבות גם בצרכים שלי.
למדתי לקבל אהבה.
אז נכון, זהו סוג של אומץ אבל זה אומץ שלולא הייתי מוצאת אותו בעצמי, רוב הסיכויים הם שלא הייתי כאן היום.
בטח לא במקום כלכך טוב עם עצמי.
לכן אני אמיצה כמו כל אחד אחר כאן, כי בכל אחד יש חדר אפל שעליו לפתוח אותו ולהתעמת איתו.
דרגת הקושי כלל לא נחשבת כי לעולם כל אחד הוא אדם בפני עצמו ואין אחד שדומה לשני.
קושי של אחד יכול להיות קלי הקלות של השני והפוך.
בכולנו יש כוחות על, רובינו אם לא כולנו נצטרך להשתמש בהם פעם או יותר בחיינו.
הפוסט הזה מתבשל בתוכי מזה זמן ובזכות הפוסט של גל – הצילו –
הצלחתי סוף כל סוף לחבר מחשבות ורגשות למילים.
קדה לך קידה בתודה גדולה גל 🙂
את תמונת הקאבר המופלאה והמדויקת הזו צילמה shalhevet baron הנפלאה <3
