המטוס מתחיל לרוץ על המסלול, העננים שבתוכי מתחילים להתבהר וטיפות הבנה של מה עבר עלי בימים האחרונים מנקות את הערפל האחרון שעוד נותר בי.
אני לא יודעת להתרגש, לתת לעצמי לשחרר את הרגש, התחושה הזו ששמה – התרגשות.
כשאני מתרגשת, אני במתח, לחץ, בזמן הזה הכל צריך להיות ולהיעשות במדויק כפי שאני רואה לנכון ובזמן הנכון לי.
אני חסרת סבלנות ומבעבעת אש, זה מצחיק כשאני חושבת על כך,
אבל, אני ממש לא נחמדה כשאני מתרגשת.
מזכיר לי אותי לפני המחזור הנשי החודשי, דמעות נוזלות מכל דבר, עצב, כעס, שמחה.
כל דבר קטן מקפיץ ומעצבן אותי.
אני רוצה לעצום עיניים ולהיות כבר שם, במקום שלקראתו אני מתרגשת.
אני רוצה להזיז את כל הזמן והחיים שנמצאים כאן ועכשיו לשם ועכשיו!!.
העיניים נוצצות והלחיים אדומות כאילו הייתי ילדה קטנה.
כזו היא ההתרגשות שלי, סוערת. בוערת בגלים גבוהים, חובטים.
פעם מקציפים יריקה ופעם אדווה רכה, אבל בעיקר באים, לא רגועים, אחד אחרי השני,
מנסים בכל כוחם לגעת כבר בחול הנכסף.
רק לאחרונה למדתי סבלנות מהי וכיצד נהנים ממנה, ובמקום ללמד את הנהר השוצף של ההתרגשות שלי סבלנות, העדפתי להתחבא ממנה ולהחביא אותה מאנשים אחרים.
כששאלו אותי אם אני מתרגשת, עניתי בנימוס ” כן, קצת”, חששתי להתרגש הרבה,
פחדתי שהמפלצת הימית שבי תצא כצונאמי החוצה ותפצע הפעם גם אותי.
בשעות האחרונות לפני הטיסה, כשעשינו בדיקות אחרונות, לוודא שיש לי את כל מה שאני צריכה לטיסה ולטיול.ביקש, האיש שאיתי לעזור לי ולסדר.
“כשאני מתרגשת, אני לחוצה וכשאני לחוצה, זה מעצבן אותי וקשה לי להתארגן ולארגן, כשאני לא שלווה, אני חוששת שאשכח את הדברים החשובים ואני שוב נלחצת וחוזר חלילה…”
אינני יודעת למה ואיך יצאו המילים מפי, אבל הן יצאו ואני מודה להן על כך.
“אז תרפי” ענה לי האיש שאיתי, זה שמכיר אותי כ – 30 שנה.
אבל את החלק הקטן הזה שבי אפילו אני לא ממש הכרתי והבנתי
“תבקשי עזרה, אני כאן, אל תקחי הכל אלייך, תעזרי בי”.
–כמובן–!, חיוך פנימי, צלף במוחי העקשן כמו שחרר שם עצב מתוח לעייפה.
– רק לבקש, להסביר, –
אני הרי יודעת זה כל הסוד ועדיין, יש פעמים שההתרגשות מעוורת אותי,
או פוקדת עלי לחזור לכורסא הנוחה שלי מבלי שאני שמה לב לכך.
שם אני שוכחת שמותר ואפילו רצוי לבקש ואז
הרבה להתרגש.
