סבתא שלי היתה אומרת: “תמיד שהוא יאהב אותך קצת יותר.”
אמא שלי אמרה לי: “אף פעם שהוא לא יקח אותך כמובן מאליו.”
העיתונים, הסרטים, סדרות הטלוויזיה, כולם הטיפו לדבר אחד בלבד – תמיד תישארי מסתורית קצת. אל תתני את כולך, אל תגלי את כל הסודות. זוהי דרכה של אישה אמיתית.
גם הגברים מוזנים באותו רעיון, רק מזווית אחרת. “אתה גבר אמיתי,” אומרים להם מעל שלטי חוצות, “אל תהיה סמרטוט!”
השנים האחרונות לימדו אותי לאהוב את המובן מאליו, להודות עליו, ואפילו להתגעגע אליו.
מתי סר חינו של המובן מאליו? מה עשה שעורר עליו את קצפה של אנושות שלמה? כיצד הושחר כך שמו בכל כלי תקשורת אפשרי ואף אחד לא קם לומר – עושים פה רצח אופי!
דמיינו רגע את ילדיכם. מי שאין לו ילדים שידמיין את אמו, אם כי זו דוגמה קצת פחות טובה. אנחנו אוהבים את ילדינו אהבה ללא גבול, ללא תנאי.
האם חשבנו פעם – “אם אראה לו שאני אוהבת אותו כל כך, אולי הוא ימאס בי ויעזוב אותי?”
האם חלפה במוחנו אי פעם המחשבה – “שהוא יגיד לי קודם”?
לא!
אנחנו גם לא משתדלים שהם יבינו שיש לנו אופציות אחרות, לא מונעים מהם את כל החיבוקים והנשיקות שליבם חפץ, ולא חושבים מי התקשר בפעם האחרונה לפני שאנחנו מחייגים אליהם.
מה התוצאה?
ככל שאנחנו מרעיפים על ילדינו אהבה, הערכה והתפעלות, כך הם מחזירים לנו אהבה. ככל שאנו משקיעים בהם, כך הקשר בינינו חזק וחם יותר.
למה אנחנו מסוגלים לתת את כל זה לילדינו בלי חשבון?
ובכן, בדיוק משום שאנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. הם אינם מסוגלים שלא לאהוב אותנו. זה אפילו לא בתיכנות, זה בחומרה. הם אוהבים אותנו על מעלותינו ומגרעותינו. הם אוהבים אותנו מטופחים ויפים, אך גם כשאנחנו קמים בבוקר ומסריח לנו מהפה. הם אוהבים אותנו כשאנחנו כועסים עליהם, וגם כשאנחנו טועים. ואנחנו לוקחים את האהבה הזאת כמובן מאליו – וטוב שכך. אנחנו משוחררים לגמרי מהפחד שמא הצד השני יעזוב אותנו, יבגוד בנו את יפגע בנו, אך משום מה זה איננו גורם לנו להפסיק להתעניין בו, אלא להיפך, לרצות ביתר שאת להיות איתו, להעניק לו ולאהוב אותו.
איכשהו, אנחנו לא מצליחים לשכפל את הנוסחה המנצחת הזאת ליחסים שאינם עם ילדינו. אנחנו לומדים לפחוד, להימנע, למנוע, וכך הופכת האהבה לשדה קרב, שבו מי שממצמץ ראשון, מפסיד, ושני הצדדים חיים בשוחות.
מישהי חכמה אמרה לי פעם – “מי שמפחיד אותך ביותר, הוא זה שמפחד ממך ביותר”. כלומר, שאם נפסיק להפחיד את זה שמולנו, גם הוא יפסיק להפחיד אותנו. זה כל הסוד. אבל כמה מאיתנו מסוגלים להוריד את השיריון, לחשוף את הלב ולהגיד –”עכשיו נראה”? איך עושים זאת מבלי להרגיש חשופים לחלוטין? הרי בכל זאת, כולנו בני אנוש, ואנחנו יכולים רק לשאוף לחוסר הפחד שמלווה באקט כזה.
מישהו סיפר לי פעם על תנוחה בטאי-צ’י שנקראת “העגור”. הוא הסביר לי שהעגור מקבל את יריבו בפרישת כנפיים, בחשיפת הבטן הרכה, בתנועת חיבוק. הוא יכול להרשות לעצמו. אם יתברר שהצד השני איננו בא לחבק כי אם לפגוע, ינחת המקור החד של העגור ישר עליו. העגור יודע שהמקור שם, ולכן אין לו בעיה להיחשף. האמינו לי, זה עובד. מי שיודע שיש לו כח אמיתי אינו חייב לאיים בו, רק לזכור שהוא שם, ולקדם את הבאות בחיבוק.
במשחק השולף המהיר במערב יושבים שני הצדדים זה מול זה. הקלפים נשמרים קרוב לחזה, העיניים על היריב בלי למצמץ, והיד מוכנה בכל שניה לעוף אל האקדח. אבל כמה זמן אפשר לחיות ככה? כמה אנרגיה מבוזבזת שאפשר היה לנצל אותה לטובת מטרות משעשעות הרבה יותר!
ואז היא קמה ואומרת: “עייפתי ממשחקים! אני חזקה מספיק להגיד – אני כאן, ואני שלך. ואם תפגע בי, יהיה לי עצוב, אבל אני אהיה בסדר.” והיא מניחה את כל הקלפים על השולחן, משלבת את ידיה ומחייכת. ואז? לפעמים הוא קם והולך, או יורה בה, וזה הסיכון שהיא לוקחת. אבל לפעמים הוא גבר אמיתי, והוא חיכה רק לסימן ממנה, ואז הם יוכלו לרכוב אל השקיעה.
תורת המשחקים, כבודה במקומה מונח, ואולי זהו שלב שעלינו לעבור בתחילת חיינו הבוגרים, אבל אני כבר ילדה גדולה. אני בוחרת במובן מאליו.
תעשו היום משהו אמיץ אחד, תגידו היום למישהו אחד שאתם אוהבים אותו, ותאהבו אותו לנצח, ואז תראו מה קורה, כי העולם מלא קסם, וצריך רק לא לפחד לעוף.
תאהבו הרבה!
***
לקבלת קצת פרטים על ההרצאה והזמנת כרטיסים הקליקו כאן
קרדיט תמונה: Photo by Sofia Sforza on Unsplash
