סליחות

57f7bc5419567.jpg

עמליה לא ידעה איך זה קרה לה, איך מצאה את עצמה לפתע מנותקת מהקבוצה, משוטטת לבדה בסמטאות החשוכות של ירושלים שאחרי חצות. זו לה הפעם הראשונה שהצטרפה לסיור סליחות בירושלים בימים הנוראים, ועמליה לא ידעה אפילו להסביר לעצמה, לא כל שכן לילדיה המשתוממים, מדוע החליטה כך השנה. היא רחשה כבוד עמוק למסורת, אבל היא היתה אישה אינטליגנטית ועצמאית, ופולחני דת למיניהם היו זרים לה לחלוטין. מתוך גחמה של רגע נרשמה לסיור, פסעה עם כל הקבוצה בסמטאות ירושלים הצרות והאפלות והקשיבה למדריך בחצי אוזן ואיכשהו, עמליה לא הבינה איך, הצליחה להתנתק משאר הקבוצה ולפנות לנתיב שונה לגמרי מבלי משים.

עמליה נחרדה למצוא את עצמה לבד בעולם דומם ואפל, אך רק לרגע. היא נזכרה שיש עמה טלפון. תמיד תוכל להזעיק עזרה. היא התעשתה וניסתה להקשיב – אולי תשמע את מלמול הקבוצה, אבל הסמטאות היו דוממות כמו קבר. היא ניסתה לחזור על עקבותיה, אך עד מהרה התחוורה לה האמת – שלא היה לה שמץ של מושג היכן היא נמצאת.

“מזכיר קצת את החיים שלי,” חשבה עמליה לעצמה, “מבוך של סמטאות ללא מוצא, מעניינות אך חשוכות.” בגיל ששים וחמש היתה עמליה אישה שיצאה לחופשי. מסמכי הגירושין הסופיים נחתמו, ולאחר פרידה של עשר שנים, היתה עמליה חופשיה באמת. במבט לאחור לא הבינה עמליה איזה כוח גרם לה לקשור את חייה בחייו של מי שהיה בעלה ואבי ילדיה, הגבר הראשון והיחיד בחייה, איך התעלמה מכל סימני האזהרה וקפצה אל תוך סיפור שהיה נראה כלפי חוץ כמו אגדה, אך מבפנים הלך והידרדר במהירות.

היא היתה כולה רוח – הוא היה כולו חומר. הוא לא היה איש רע, אבל השילוב הזה לא היטיב עם איש משניהם, ושנים של תסכול הולידו קור מצידה ואלימות מרומזת מצידו. הוא לא הרים עליה יד מעולם. אולי אם היה מכה אותה היתה קמה והולכת הרבה קודם, אבל התפרצויות הזעם שלו היו מחזה מפחיד הן לה והן לילדים.

בגיל חמשים וחמש השתנה פתאום משהו, אולי אצלה, אולי אצלו. אף אחד לא ידע לומר איך הכל התחיל, אבל מריבה שגרתית הפכה להחלטה על פרידה, החלטה ממנה איש מהם לא נסוג עוד.

במשך שנים האמינה עמליה שאינה מסוגלת להרבה מעבר לעבודות משק הבית וגידול הילדים, על אף שני התארים אותם הספיקה לעשות במקביל לפני הנישואין. הזלזול התמידי שלו הביא אותה, עם השנים, להאמין שהוא צודק.

לאחר הפרידה נוכחה עמליה שיש בה יותר ממה שחשבה. ההכרח לפרנס את עצמה הביא לקריירה מפוארת, שעל אף שהתחילה בגיל מבוגר היתה מטאורית. עמליה היתה מוערכת בחוגים המקצועיים ולא חלף יום בלי שמישהו בחברה אחרת התקשר להיעזר בכשרונותיה. היא הצטרפה למועדון כושר ובנתה לה שם חוג חברים, ואף התחילה לרקוד ריקודי עם, דבר עליו חלמה כל חייה, שם היה בן זוגה הקבוע בחור נאה בן שלושים וחמש.

כן, עמליה נהנתה מחייה החדשים. הקריירה, הילדים, הנכדים, החברות והחברים מילאו את יומה ואת ליבה, והיא היתה מאושרת.

לפעמים, בערב, היתה דירתה הקטנה נעשית ריקה ושקטה מאד, אבל ברוב הפעמים נהנתה עמליה מהשקט. לבתה הקטנה, מירב, ששאלה אותה פעם אם איננה רוצה גבר חדש בחייה, ענתה: “אני עם הפרק הזה בחיי סיימתי.

הסמטאות החשוכות המשיכו לשמור על סודן ולא הסגירו את מקום הקבוצה, ועמליה החליטה להתקשר לבתה, מיכל, שהיתה בסיור בשנה שעברה, ולקבל ממנה הדרכה כיצד להגיע לנקודת המפגש. חשש מה החל להתגנב לליבה, והיא מצאה מהר את שמה של מיכל ולחצה על כפתור החיוג. קול מנומנם ענה לה: “הלו…“, ועמליה קלטה מיד שעשתה טעות. לא היתה זו בתה מיכל כי אם מיכל אחרת, אותה הכירה בחוג לריקודי עם. נבוכה, ניתקה עמליה מיד. “הייתי צריכה לשים יותר לב“, היא חשבה לעצמה, “לפני שאני מעירה אנשים באמצע הלילה.” בנסיון השני עלה בידה להגיע אל מיכל בתה, שהיתה ציפור לילית וענתה מיד לטלפון בעירנות מוחלטת. עמליה מצאה את שם הסמטה שבה היתה ומיכל העלתה על צג המחשה מפה וכיוונה אותה, צעד אחר צעד, עד שהגיעה למגרש החניה, שם כבר עמד המדריך עם הקבוצה וחתם את הסיור. עמליה נשמה לרווחה, הודתה למיכל וניתקה את השיחה, מזכירה לעצמה להתקשר בבוקר להתנצל בפני מיכל השניה.

במכונית, בדרך חזרה לתל אביב, חזרו אל עמליה מילותיו של המדריך, שהסביר כיצד הימים הנוראים הם לא רק זמן לסלוח זה לזה, אלא גם לעצמנו, על טעויות, על חטאים, על חרטות, ולהמשיך לשנה החדשה נקיים כמו כלי ריק אשר מוכן לקבל אל תוכו את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע. “אולי הגיע הזמן לסלוח לעצמי,” חשבה עמליה, “על שנים של התפשרות, על כך שלא התקוממתי ועזבתי, על כך שהאמנתי שאני לא שווה הרבה, שלא מגיע לי יותר, שלא מגיע לי להיות נאהבת בזכות מי שאני. אולי מירב צודקת. אולי מגיע לי לטעום גם את הטעם של אהבת אמת.” את המחשבה האחרונה היא גירשה מיד. “לסלוח לעצמך, זה דבר אחד,” היא אמרה לעצמה, “אבל עניינים עם גבר, בגילך, זה כבר דבר שונה לגמרי. מי יקח אישה בת ששים וחמש? גם גבר בן שבעים רוצה אישה צעירה בת ארבעים, והוא בדרך כלל יכול להשיג אותה, ואם הוא לא יכול, למה שאני ארצה אותו? אה, אין סיכוי בעולם.” סיכמה לעצמה כשאורות העיר הגדולה נראו באופק.

למחרת בבוקר התעוררה עמליה כהרגלה בשעה מוקדמת, התקלחה, התבשמה, התאפרה ולבשה אחת מחליפות העסקים המהודרות שלה. כשהתחילה בנסיעה למשרד חזרו אליה אירועי ליל אמש ופניה האדימו. איך יכלה ללכת כך לאיבוד? איך טעתה בחיוג המספר? מיכל המסכנה בוודאי נבהלה עד עמקי נשמתה. חייגה אליה שוב, והפעם נשמעה מיכל עירנית לחלוטין.

“מיכל, זאת עמליה, מהריקודי עם.”

“היי, עמליה! מה שלומך? חשבתי עליך בימים האחרונים. לא הגעת לחוג.”

“כן, היה קצת לחץ בעבודה. תקשיבי, מיכל, אני זאת שצלצלה אליך אתמול מאוחר בלילה.”

“את? למה? קרה משהו?”

“לא. את לא תאמיני. הייתי בסיור סליחות והלכתי לאיבוד וניסיתי להתקשר לבת שלי, שגם היא מיכל, את יודעת, ובטעות התקשרתי אלייך. אני מתנצלת.”

“אה, שטויות. חשבתי שזאת טעות במספר ולא התייחסתי לזה. זה נגמר בשלום?”

“כן, כן, מיכל הדריכה אותי איך לחזור למגרש החניה והספקתי בדיוק לסוף ההסברים. למה חשבת עליי?

“את זוכרת שסיפרתי לך על המרצה שיש לי באוניברסיטה, שהתיידדנו קצת והוא סיפר לי שאשתו מאושפזת במוסד כבר המון שנים? אז היא נפטרה. את יודעת איך כל הזמן אמרתי לך שאתם תהיו מושלמים ביחד, אז מה דעתך להרים לו טלפון? אני כבר מסמסת לך אותו.”

“אני? ארים אליו טלפון? בחיים שלי לא הרמתי טלפון לגבר. את השתגעת? חוץ מזה, אני לא מחפשת זוגיות. טוב לי איפה שאני, בשקט שלי.”

“בחייך, נו, תנסי. מה יכול להיות? בשבילי.”

“נראה.”

“מעולה, כבר מסמסת לך.”

תוך מספר שניות צפצף הטלפון שהגיעה ההודעה. “הדור הזה,” חשבה עמליה, “הכל מהר אצלם.”

בערב, אחרי שאכלה ארוחה קלה והתיישבה עם כוס הקפה, נזכרה עמליה שוב באירועי היום הקודם והבוקר. היא חשבה שוב על כל העניין הזה של הסליחה העצמית, והחליטה לסלוח לעצמה גם על הבלבול שלה, על שהלכה לאיבוד וטעתה בחיוג המספר. “אולי אני לא מהירה וטכנולוגית, כמו הדור הזה, אבל יש לי מעלות אחרות ואני אדם טוב ומעניק.” היא הרהרה, “עובדה שמיכל לא כעסה שהערתי אותה בלילה, אלא רק דאגה לי. חמודה שכזו, אפילו שידוך היא מצאה לי. כשאנשים דואגים לך ככה, את חייבת לסלוח לעצמך.” חיוך קל ריחף על שפתיה של עמליה והיא התחילה להרגיש קצת כמו כלי ריק המוכן לקבל את כל טוב העולם.

אולי היתה זו ההרגשה הזו, אולי היתה זו יד ההשגחה העליונה, ואולי משהו אחר, אבל עמליה עשתה משהו שלא עשתה בימי חייה – היא הוציאה את מספר הטלפון שנתנה לה מיכל וחייגה ביד רועדת.

הטלפון של מירב צלצל, ועל הצג הופיעה המילה “אמא”. מירב ענתה, ונבהלה כששמעה את קולה של אמה. עמליה לא נשמעה כתמול שלשום, והמשפט הראשון שאמרה הגביר עוד יותר את חששותיה של מירב:

“מירבי, יש לי משהו לספר לך, אבל קודם את חייבת להישבע שלא תספרי לאחותך ולא לאף אחד אחר.”

“אני נשבעת. אמא, מה קרהאת חולה?” הדמעות בקולה נשמעו היטב.

“לא,” עמליה כמעט לחשה, “יש לי בליינד דייט.”

“יש לך מההההה?” קולה של מירב עלה לגבהים מסוכנים.

“שששש. בליינד דייט.”

“מה? איך? עם מי? מתי? שאני אמות!”

“אל תמותי עוד. אני צריכה אותך. אין לי מושג מה עושים. יש לך זמן להיפגש?”

“את צוחקת? אני באה מיד.”

עמליה נכנסה אל בית הקפה לבושה במכנסיים שחורים מתרחבים וסריג רך, כמו שקבעה עם מירב. המלצר הוליך אותה לשולחן שבו כבר חיכה לה ברוך. הוא טרם הבחין בה, ובעודה פוסעת לעברו ניסתה לאמוד אותו. הוא נראה כמו מרצה באוניברסיטה, באפודה שלבש ובמשקפיים על קצה אפו, מה שלא היה מפתיע. הוא לא ניסה להיראות צעיר, או מגניב, והוא היה שקוע בספר. “חיה כזאת עוד לא פגשתי.” חשבה עמליה כשהתקרבה לשולחן. ברוך ראה אותה והתרומם מכסאו לקראתה. “עמליה? נעים מאד, אני ברוך.” והושיט לה את ידו, שהיתה חמה ומוצקה.

במשך שלוש השעות שלאחר מכן שכחה עמליה שהיא בסיטואציה המביכה של בליינד דייט. השיחה זרמה מנושא לנושא בקלילות ובלי מעצורים. דיברו על ספרות, סרטים ומוזיקה. הוא סיפר על אשתו שנפטרה ועל ילדיו והיא סיפרה על גירושיה ובנותיה, והם גילו במפתיע שהיו באותו בית ספר יסודי, וצחקו. מרגע לרגע הפכו פניו, שהיו זרים ומוזרים בעיניה, למוכרים וחביבים, כאילו היה חלק מחייה מאז ומעולם.

“מירבי?”

“אמא? נו??? איך היה? ספרי לי את כל הפרטים! איך הוא? תצאו שוב?”

“אה… אני לא יודעת.”

“למה לא? הוא לא היה נחמד?”

“הוא היה מקסים.”

“אז למה?”

“את יודעת… לא חיפשתי עכשיו זוגיות. טוב לי בשקט שלי, עם הדברים שלי, עם החברים שלי והעבודה. מה אני צריכה עכשיו גבר שיכנס לי לחיים?”

“אמא! תבטיחי לי שתצאי איתו עוד פעם אחת לפחות לפני שאת מחליטה, טוב?”

שלושה חודשים לאחר מכן, כינסה עמליה את משפחתה הקטנה, בנותיה, חתנה ושני נכדיה לארוחת צהריים חגיגית והציגה בפני כולם את ברוך. היא הסבירה להם שהם נפלאים, שהם מילאו את ליבה באושר בתקופה שבה היתה לבד, אבל התקופה הזאת נגמרה. היא סלחה לעצמה, כך הסבירה להם, והיקום אכן שלח אליה את כל טובו וזימן לה את אהבת חייה.

עמליה עדיין לא הבינה איך זה קרה לה, אבל בתשרי שאחריו פסעו ברוך והיא יד ביד בסיור סליחות בירושלים החשוכה של חצות הליל. הפעם, ידעה עמליה, היא כבר לא תלך לאיבוד.

*מבוסס על סיפור אמיתי.

*מתוך הספר “לב בסוף היום”/גל ברקן. לרכישה לחצו כאן

*קרדיט תמונה – ליטל ירון

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר