אמצע הדרך

היא מתעוררת משינה לא רגועה. עוד לא שש, מספר לה השעון הדיגיטאלי שמתחת למסך הטלוויזיה.
היא שוכבת במיטה, עיניה פקוחות, גופה ער והמחשבות טורפות את מוחה.
היא קמה באחת, לא לחשוב, די עם ההתכווצות הזו בבקרים שעלי לפקוד את בית החולים, היא מסננת לעצמה והולכת למקלחת. שם, מתחת למים החמים, היתה מייחלת לאפשרות לכתוב.
זרם המים כמעט תמיד מזרים לה אותיות, מילים ושורות לספר שלם, לפעמים עם ים של דמעות, לפעמים סיפורים, שירים ודמיונות, לו רק יכלה לכתוב מתחת לזרם המים שבמקלחת.
המוח נרגע והנפש כותבת.
“יפה שלי, מוקדם קצת לא?” קולו מוציא אותה ממחשבותיה.
“הספיק לי הלילה הזה” – היא מחייכת איליו מבעד למים.
“אני מכין את התיק בשבילך וכריכים לילד, תעירי את הגדולים כשמתאים לך.”
“בסדר” – עונה ובעלה נפנה לעיסוקיו.
להתנגב, לבחור בגדים, קצת קרם גוף, להתלבש, לא לשכוח לענוד עגילים, להרגיש נוח, להרגיש יפה.
פעולות כמעט אוטומטיות בימים אלו שגופה לא תמיד מסכים איתה והיא יודעת שרק אם תסתכל במראה ותראה איך היא נראית הקליפה שלה, היא תוכל להמשיך ולהתמודד באומץ, מרץ וחיוך.
היא יוצאת מהחדר.
בתה הבכירה, , כבר שותה קפה של בוקר, “היי אמא” – היא מחייכת אליה.
“ישנת טוב בחדר הישן שלך ?” – היא שואלת
“קצת אך מצוין, הגעתי לכאן בסביבות שלוש בלילה, בגלל הוולנטיין דיי המטורף שהיה לנו במסעדה, אבל ישנתי נפלא במיטה שלי “– עונה הבת בחיוך ומוסיפה –” הערתי את אחי הדוב.”
עוד בטרם הספיקה לומר תודה, שמעה את המהומיו מאחוריה, הסתובבה וראתה אותו מוכן ליציאה.
“להכין לך קפה?” שואלת הבת
“לא” היא עונה  “קחי מאבא את הנשנושים שהכין ובואי, נקנה לנו קפה טעים כשנגיע לשם”
“רעיון מצוין”, אומר הילד הגדול שלה תוך כדי פיהוק רחב והיא יודעת שיברח לשינה ברגע שיתאפשר לו.
זו לו הפעם הראשונה לבוא איתה ליום בבית החולים ולמרות ששוחחה איתו, יותר מפעם אחת ובדקה שהוא אכן יכול להתמודד, חששה מעט.
ליום בבית החולים באים איתה בזוגות, כך כל אחד יכול לצאת לנשום מעט אוויר אחר במשך היום הארוך הזה, הפעם בעלה לא יכול היה להצטרף ובנה הציע להצטרף במקום אביו.
בתה כבר ליוותה אותה ועברה את הביקור הראשון שם בקושי מה.
אבל הוא, שונה מאד, רגישותו מוסתרת, רק היא הצליחה מידי פעם לחוש בה.
היא מרגישה איך המחשבות והדם בעורקיה מתחילים לבעור ומבקשת שיסיימו להתארגן ושנצא לדרך.
הנסיעה בשעות הבוקר, לאיכילוב, איטית מידי, לא מתאימה לסבלנות שאין לה ביום שכזה.
הם שניהם צוחקים עליה כשהיא נוהגת בחוסר סבלנות האופייני לה בימים שכאלה.
“נראה לי שאמשיך לישון, בתקווה שנגיע בשלום לאיכילוב” – הוא נוהם מהמושב האחורי, מתכווץ לו שם כקיפוד ועיניו נעצמות.
בתה שיושבת לידה מסתובבת איליו – “אתה הרי לא רואה אף אחד ממטר, אתה יכול להיות עם עיניים פקוחות, אני לא לחוצה, אז אין סיכוי שאתה כן.”
“אמא – את לא אופנוע – תרגעי “ היא שומעת אותו ושלושתם מתפוצצים מצחוק.
היום זה קצת אחרת, היום היא כמעט באמצע הדרך, היא מסיימת, לטענת הרופאה שלה, את החלק הקשה יותר, אז למה אין לה מרגוע?
התור בקבלה ארוך מידי, היא שולחת את בתה הגדולה לשמור לה כיסא בחדר 22, החדר הקבוע, עם האחות הקבועה.
הוא נשאר איתה. מציצה מהצד, רואה את עיניו חולפות על פני האנשים, לא ממש בודקות אותם, רק סוקר, מציץ, לא באמת מעניין אותו.
מגיע תורה, היא מקבלת את התיק שלה ופוסעת לעבר חדר 22.
היא גועשת בתוכה ולא ברור לה למה, בדרך כלל המערבולת נרגעת כשהיא נכנסת למחלקה.

היא מתיישבת בכיסא. האחות המבוגרת והנעימה נזכרת שהיא מתקשה למצוא לה וריד ושולחת לקרוא לרונית שמצליחה בסבלנות ובעדינות וכמעט ללא כאב להחדיר את המחט לווריד שחיממה היטב.
דמעות עולות ויורדות, חוסר השקט לא עוזב אותה. מחכים לתוצאות הבדיקות, לראות שגם היום הכל תקין ואפשר להמשיך, לה אין ספק בכך.
היא מוציאה את המחברת ומתחילה לכתוב פוסט על אסור ומותר, פִּרצה ופרוצה.
הילדים מתיישבים לידה ושיחה מתחילה בין שלושתם. חוש ההומור של בנה שנשזר בכל השיח, משחרר קצת את הגוש שבגרונה.
לפתע, היא שומעת את שמה, מסיטה את ראשה לכיוון הקול ורואה אישה נחמדה וחייכנית מולה.
“האם תרצי שאקריא לך סיפור או שיר שאח”כ נוכל לדבר עליו ואולי גם לשמוע אותו? אולי דמיון מודרך?” – שואלת האישה.
“זה רעיון נפלא”– היא עונה – “נראה לי שהפעם יתאים לי שיר”
“את רוצה שנשאיר אתכן לבד?” – שואלת הבת –
“לא” – היא עונה.
בתה מוציאה את המצלמה הצמודה אליה. בנה מתרווח לו בכיסא, מחפש משענת לראשו כדי לנמנם קלות והיא רוכנת אל מול האישה כדי לשמוע אותה היטב.
יעל, מקריאה את השיר “עכשיו קרוב” של עידן רייכל, לחן ומילים שהיא מכירה היטב, אך עכשיו שיעל מקריאה אותן, היא מתחילה להבין משמעותה של כל מילה והחיבור שלה להרגשתה היום
ולפוסט שהחלה לכתוב זה עתה.
יעל מסיימת לקרוא, הן משוחחות על ההבנות שצצו לה מההקראה, היא מתחילה להרגיש את התפוררות הר הגעש שבתוכה.
“מה שהיה בילדותי
 ומה שהפכתי להיות”
שתי שורות כלכך משמעותיות בתקופה האחרונה. יעל משמיעה את השיר והיא מתחילה לשיר את הפזמון ביחד עם עידן רייכל, ועם כל מילה שמתנגנת לה מהפה מתחילה לצאת דמעה ולפתע היא כבר לא יכולה לשיר, היא בוכה.
כל המערבולת, חוסר השקט, האש שצרבה את נפשה יוצאים עם הדמעות, אף אחד מהם לא מפריעה לה לבכות חרישית, לא מנגב דמעותיה.
הבת ממשיכה לצלם, הבן כבר אינו מנמנם, דרוך, עיניו בוחנות, מלטפות אומרות, אני כאן אם את רוצה.
האישה מניחה יד חמה ואוהבת על הברך והיא מאפשרת לעצמה, פעם ראשונה בחייה, לבכות בפני אנשים שאין לה שום היכרות איתם,
לבכות בכי מנקה ומשחרר ליד ילדיה, פשוט לבכות את היום הזה מבלי לעצור, מבלי לחשוב על איך יגיבו הסובבים אותה, או מה זה יעשה להם.

קטע קצר מהסרט שביתי ,ענבל גביש, עשתה.
העיניים שלה, המצלמה שלה, העריכה וההפקה שלה
{השיר – עכשיו קרוב – של עידן רייכל ובאדיבות הליקון }