בין העננים – חלק ראשון

5b5ca45932bdd.jpg

מאז שהייתי ילדה קטנה, האמנתי שהקרניים שמבצבצות בין העננים הן בעצם אצבעותיו של אלוהים שנשלחות אלינו לאדמה כדי ללטף את כל פאר יצירתו, כולל אותנו בני האדם. הבטתי תמיד על הקרניים האלה במעין כבוד ויראה, מקווה שגם בי הן יגעו, שגם אותי ילטפו.

כשהייתי בת עשר תהיתי מהו הדבר הרע שעשיתי, שבמקום ליטופים קיבלתי רק מכות, וכשהגעתי לגיל עשרים ושתיים תהיתי למה המכות הפכו קבועות ורק הגברים שהעניקו לי אותן התחלפו.

בכל רגעי החושך שלי שהגיעו בעיקר בחורף, הבטתי למעלה לעננים וקיוויתי שיבוא היום וגם אני אזכה לליטופים שאחרים קיבלו ורק ממני נמנעו.

זו הייתה אחת הסיבות בגללן תמיד אהבתי לעלות לגגות בניינים. הייתה במעשה הזה תקווה, להתקרב קצת יותר לעננים ולגעת בקרני האור המלטפות. כה הייתי זקוקה להן בחיי, לחמימותן, אך העננים האפורים איכשהו תמיד הגיחו והפריעו לכך לקרות.

ביום הולדתי השלושים, חבריי לעבודה ערכו לי מסיבה קטנה בפאב השכונתי בתל אביב שהיה בבעלותה של חברה קרובה. הם אהבו את הרעיון של שילוב הדלקת נר ראשון של חנוכה יחד עם נרות העוגה שלי.  לא הרגשתי בנוח מכך שאהיה מרכז העניינים, אבל לא רציתי לאכזב אותה, בייחוד לאחר מאמציה לעודד אותי כי אתלבש ואתאפר קלות לכבוד האירוע המיוחד שלי.

תשומת הלב לה זכיתי מצד הגברים באותו אחר הצהריים של יום שישי, רק הרחיקה אותי מהאירוע, וכהרגלי, חיפשתי את גרם המדרגות או המעלית הקרובים ביותר בבניין, לברוח באמצעותם לגובה שהייתי זקוקה לו כל כך כדי להתקרב לעננים. כילידת חורף הייתי רגילה לגשם ברוב ימי הולדתי, ולכן כאשר היום הזה החל עם גשם לא ממש התפלאתי.

במהלך היום השמיים החלו להתבהר ויכולתי שוב לנסות את מזלי ולחוש בקרני השמש האחרונות. כשהגעתי אל הגג, טיפסתי על החומה הקטנה שהפרידה בין הגג לעולם הבא והתיישבתי על האבן הקרה. הבטתי מטה אל הרחוב השקט וסרקתי בעיניי את חלונות הבתים בבניינים ממול. פה ושם ניצבו חנוכיות בחלונות, בהמתנה לשעת הערב, להתכנסות המשפחות ולהדלקת הנרות המסורתית.

דמעה, ועוד דמעה שהצטרפה אליה, זלגו על לחיי כשזיכרון ישן ורחוק עלה בי. זיכרון של חנוכייה שהגעתי אתה יום אחד מבית הספר אחרי שעמלתי על בנייתה במשך שבוע. כל כך רציתי להרגיש פעם אחת כמו במשפחות הרגילות שידעתי שקיימות שם בחוץ.

לקח לחיה הרעה ששכנה בתוך מוחו של אבי בדיוק שעה להוכיח לי עד כמה המשפחה שלי רחוקה מלהיות “רגילה”. בעודי אוספת את השברים מהחנוכייה, נשבעתי לא להדליק יותר נרות בחג זה כדי לא לחוות שוב את תחושת האכזבה והכאב.

באותו אחר צהרים,  על הגג הזה, כשהרוח המערבית הקרירה העבירה בי צמרמורת, תהיתי איך זה יכול היה להיות שונה עבורי אם רק הייתי נולדת למשפחה אחרת. האם בגלגול הבא יהיה לי פיצוי על החיים האלה?

“אל תעשי את זה,” שמעתי מאחוריי קול, סמכותי, עמוק ומודאג. למרות שנבהלתי מנוכחות של אדם נוסף על הגג יחד איתי, שעשע אותי לשער מה וודאי חשב כשראה אותי, בחורה בוכה על מעקה של גג, ועד כמה הוא רחוק מהאמת.

“אל תדאג, לא תזכה להיות גיבור ולהציל אף נערה במצוקה היום.” עניתי, עדיין לא מסתובבת לעברו.

“זה בהחלט נראה כך מאיפה שאני עומד, תאמיני לי. אולי בכל זאת תרדי ליתר בטחון? זה קצת מלחיץ אותי…. בבקשה?” המילה האחרונה שאמר נשמעה כמעט כמו תחינה.

התחלתי להסתובב כשזוג זרועות חזקות תפסו בי במותניי, בשניות שחלפו עד שרגליי נגעו בקרקע המוצקה חשתי חום ודאגה, הם הגיעו בטבעיות מהגבר הזר, גדולים בהרבה מאלו  שחשתי מכל הגברים שחייתי לצדם. הרמתי את מבטי לזוג עיניים חומות. חוץ מהמילה “תודה.” לא הצלחתי לדבר.

“הוזמנתי ליום ההולדת של חברה טובה של אחותי,” חייך  “גם אני לא משתגע אחרי אירועים כאלו, אז אני מבין למה ברחת לכאן מהבלגן, אבל זה לא עד כדי כך נורא. מה דעתך שנחזור לשם יחד ונשתה בירה? אני בעד לשמח את הבחורה הזו שכולם רוצים לחגוג לה למטה, כנראה שהיא בחורה מאד מיוחדת אם כולם הגיעו בערב הדלקת הנר הראשון בשבילה.” ניסיתי למצוא את המילים כדי לצעוק לו שזו אני, אך הצלחתי רק להנהן בראשי.

הוא אחז בידי כשפנינו לרדת משם, כשמשהו חם ונעים ליטף את גבי וצווארי, נצנץ כשטייל על כתפי והמשיך אל כתפו של הגבר הזר. זה היה הדבר היפה והנעים ביותר שראיתי וחשתי בחיי. הרמתי את עיניי מעלה לשמיים, ושם זה היה. הקרניים שהגיחו מבין העננים ליטפו את ידינו שהיו שלובות. הילדה הקטנה בת העשר שבתוכי קפצה משמחה, ואילו האישה בת השלושים שאני, הזילה דמעה של אושר שנמחתה מיד על ידי אצבע חמה. זו לא הייתה ידו של אלוהים שניגבה את הדמעה, אך הרגשתי שזו אצבעו של מלאך, שנשלח בשמו.  

https://amour.co.il/amour-media-story-258187 חלק שני

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר