לנשום מתחת למים – על אהבה ופחד

לנשום מתחת למים – על אהבה ופחד

לנשום!

מאז ומעולם היו לי בעיות עם אוויר.

הדבר הזה שכולכם לוקחים כמובן מאליו – לשאוף, לנשוף – שאתם עושים אוטומטית, בלי לשים לב בכלל, תמיד היה בשבילי התמודדות.

מגיל צעיר נהניתי מאסטמה.

כן, אני אומרת נהניתי. אם לא הייתי נהנית, לא הייתי מארגנת לעצמי אותה. אין כמו דבר כזה כדי לעמת אתכם עם הפחדים הגדולים ביותר שלכם, וגם עם הניסים הגדולים ביותר, אם אתם מוכנים להקשיב. בהתקף אסטמה, ולו הקל ביותר, הראש אמנם יודע שצריך רק להשתמש במשאף וההקלה תבוא, אבל הגוף, ברמה הנמוכה ביותר שלו, ברמה התאית, הוא יודע דבר אחד בלבד: אין אוויר!!!!! הוא חושב שהוא עומד למות.

ואז, כמו קסם, הוונטולין נכנס לריאות, אני מחזיקה את הנשימה כמה שניות, וכשאני נושפת אין יותר חנק. אוויר נכנס, חופשי וצלול ומציל חיים. נס!

אבל אין ניסים אינסטנט, ואני התמכרתי לוונטולין. לא פיזית, כמובן. התמכרתי לתחושה הזו של אדם שטובע וניצל ברגע האחרון. זה נמשך עשרות שנים, הרומן הזה.

אחת המורות למדעים אמרה לנו פעם שהנשימה היא פעולה אוטומטית, ולכן אדם לא יכול לעצור את הנשימה עד שיאבד את ההכרה. היא איתגרה אותנו לעצור את הנשימה כמה שנוכל. הוכחתי לה שהיא טועה.

לשאוף!

הלכתי פעם לאיזו הילרית, שתעזור לי להיפטר מהאסטמה. היא הסבירה לי שבעיות באוויר הן קונפליקט בין הפנים לחוץ, בין העולם הפנימי לחיצוני. הבנתי מה היא אמרה, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות עם זה. לכל דבר יש הזמן שלו.

השנים חלפו, העולם הפנימי שלי גדל והתרחב והקיף את העולם החיצוני. לא הרגשתי עוד שאני חיה ב"מטריקס", עולם תפאורת קרטון שבו אני הדבר האמיתי היחיד. לא הרגשתי שאני משוגעת כי אני יודעת שיש אהבת אמת, שיש קסם, שיש דברים שהעין אינה רואה ובכל זאת קיימים.

ואז התפניתי לחשוב על האסטמה שלי, והבנתי למה אני נהנית ממנה. לא בגלל שמוותרים לי על דברים, או בגלל שאני יכולה לוותר לעצמי. אף פעם לא הייתי מאלה. קצינה בגבעתי וזה...

אני נהניתי מהאסטמה כמו שאנשים נהנים להתגרות במוות, לקפוץ בנג'י מצוקים, כי כמה שלא תדע שהרגליים שלך קשורות בחבל, כמה פעמים שלא תעשה את זה, הגוף שלך יגיד לך שתיכף תתרסק על הסלעים ותמות. הקטע הזה של להתגרות במוות ולברוח לו ממכר.

איכשהו, משהו כמו חצי שנה אחר כך פתאום הבנתי שאין לי מושג איפה המשאף.

וזהו.

אין אסטמה.

זה עוזר לי גם לקחת כל יום 1000 מ"ג של ויטמין סי, כי אני עדיין אלרגית, בעיקר לשינויי מזג האוויר, אבל גם זה יטופל. אז לעיתים נדירות מגרדות לי העיניים, או אפילו מופיעה תחושה קלה של חנק, אבל אני מחייכת ומחכה רגע, וזה עובר.

את ההתגרות במוות החלפתי בהתגרות בפחד, ואני קופצת בנג'י מצוקים בנפש, בכל פעם צוק תלול וגבוה יותר. עוד מעט כבר לא יישארו לי צוקים. התמודדתי עם הפחדים הגרועים ביותר שלי.

לצלול!

לעומת האוויר, שהיה תמיד בעייתי, למים היה לי יחס אמביוולנטי. מצד אחד, לא סתם ההורים שלי קראו לי גל. הים הילך עליי כשפים. עד היום. מראה הגלים הנשברים יכול לחסל אצלי כל עצב או כעס. הייתי צוללת מתחת למים, על פניי משקפת ענקית שכיסתה גם את האף, או אף מוחזק היטב לחוץ בין שתי אצבעות, ולא רציתי לעלות יותר. הייתי מוכנה להישאר שם לנצח, בשקט הזה שלחש לי אהבה, אבל בסוף נגמר לי האוויר והייתי חייבת לצאת.

אבל אם לא סתמתי את האף והגנתי על העיניים, היתה לי תחושה שהמים יזרמו לריאות שלי ללא מפריע ואני אחנק ואמות. העובדה שריסקתי את האף עם כל המחיצות הפנימיות שלו בכיתה ח' לא הוסיפה שום דבר חיובי להתמודדות הזו. אפילו אם השפריצו עליי בבריכה חשתי שאני עומדת לטבוע אם רק טיפה אחת תיכנס לי לעין.

כן, זה טיפשי.

לשחות!

לקראת גיל 40 הגבוה התחיל לשחות ופתאום הייתי מוקפת אנשי מים, ובראשם המפקד, אורי סלע, הבעלים של "עולם המים" ומפתח שיטת WEST לשחיה.

וכולם צחקו עליי, שוחה שחיית ברווז עם משקפי שמש.

בכל פעם שהנושא עלה, אורי היה אומר: "אצלי את תלמדי לשחות עם הראש במים," ואני הייתי אומרת: "לא יקרה. שחרר!"

היה לי גם תירוץ מצויין. עם קארה כתום שדרש תחזוקה מתמדת גם ככה, לא היה מצב שאני מכניסה את הראש לכלור פעמיים בשבוע. הבטחתי לאורי להודיע לו ברגע שאני מסתפרת קצוץ. עולה לי להבטיח?

לאהוב!

יצא ככה, שבסוף הסתפרתי קצוץ, וגם הייתי מוכנה לקפוץ מעוד צוק גבוה בנשמה – הפחד למות בטביעה.

אורי היה מאושר! ככה זה כשאוהבים משהו אהבה אמיתית. אתה לא יכול לסבול שמישהו אחר לא חולק את אותה אהבה. ותאמינו לי, האהבה שלו למים מדבקת.

תראו בסרטון איך הגעתי לשיעור הראשון.

אורי לימד אותי לשחות WEST, שיטה שמותאמת לי אישית, שמאריכה את השרירים ושומרת על הגב והצוואר. הוא ראה אותי מחכה רגע שהגל של הפחד יעבור לפני כל כניסה למים, וצחק יחד איתי על זה שאני לא מורידה את הראש, והעיניים שלו זרחו כשהוא אמר לי שעכשיו יש לי סגנון מושלם.

ואז, בלי שהרגשתי, התחלתי לחשוב לגמרי אחרת. יום אחד קמתי בבוקר מצוננת, הגוף כאב לי. אם זה היה כל אימון אחר, בטח הייתי חושבת: "אני מרגישה לא טוב... לא בא לי... אולי כדאי שאשאר בבית לנוח."

אבל בגלל שאהבה זה מדבק, המחשבה שעברה בי היתה: "איזה כיף! יש לי אימון היום! המים כבר ירפאו אותי."

אחרי ששחיתי בריכה בלי נשימה בכלל, עברתי לשחות עוד כמה רגיל. שחיתי בשקט, ארוך, רגוע, נשמתי כאילו פסעתי ברחוב, בלי לחשוב על זה בכלל. כשסיימתי זה פתאום היכה בי – התחושה הזו, שלא האמנתי שתהיה לי בחיים, של נינוחות מוחלטת במים, של לתת לראש לצוף, לגוף לעוף, ופשוט להיות שם, התחושה הזו היתה בדיוק מה שהרגשתי.

אחרי האימון, שחלק ממנו תוכלו לראות בסרטון (להוריד דופק! זה ספידו, לא חוטיני!), הצינון נעלם. הגוף כבר לא כאב לי. מאידך, היצירתיות שלי הרקיעה שחקים, וזה לא רק בגלל שאורי, כפרעליו, דוחף אותי קדימה כל הזמן, ומשמש בעצמו השראה אדירה למה אדם אחד יכול להשיג בעזרת אהבה וכוח רצון. סוף סוף אני בבית – במים.

השבוע הייתי עצובה, דעתי היתה מוסחת. לא יכולתי לשבת לכתוב שום דבר על אהבה עם המשקולת הזו על הלב. פעם הייתי אולי קובעת עם חברה לקפה בחוץ, רואה טלוויזיה, משחקת במחשב... עד יעבור עצב. שלשום הלכתי לשחות, בפעם השניה לשבוע. כשיצאתי מהמים כבר חייכתי. המבט של אורי, שזרח מגאווה, נעל למקום את מצב הרוח החדש והטוב.

אם גם אתם רוצים, אגב, הנה האתר של אורי ועולם המים. הקליקו כאן.

שתהיה שבת טובה וחמימה שאחרי הסערה. שתנשמו מלוא ריאותיכם אוויר ואהבה, ושלא תתנו לפחד לנצח, ואם אתם במקרה רואים איזה פחד, תשפריצו עליו קצת מים, ותצללו!

  

הנה הלינק לסרטון שלי.

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.