לא זכרתי את שמו. לא ידעתי כמעט אף פרט עליו. בקושי זכרתי איך הוא נראה, פרט לחיוך שלו הענק.
כן זכרתי איפה ניתן למצוא אותו באי הקטנטן וזכרתי שאמרו בלחש והערצה שהוא מקורפו, אי רחוק מכאן.
אבל, הכי הכי זכרתי, לפרטי פרטים, את טעמם המופלא של המאכלים. את הצליל המפצפץ של הדגיגונים המטוגנים בגודל חצי אצבע שהוגשו בקערה גדולה. את טעם הארנבת ברוטב לימוני לצד תפוחי האדמה. את הזוקיני (קישואים) הקטנטנים והמתקתקים שבושלו בציר של עצמם עם שמן זית עדין להפליא ותובלו באורגנו שנקטף בהרים מסביב. וכמובן את היוגורט המטריף שמקבלים על חשבון הבית בתום הארוחה, כשלצידו קונפיטורת דובדבנים ביין או תפוחי עץ בקינמון בטעם אלוהי והכל תוצרת בית.
כמעט שלא היה לי קשר עם רולנדו השף הנפלא מקורפו, השף ששאב את מתכוניו מעומק תרבות אוכל איטלקית. כי אנטוניס, המלצר החתיך מילא לי את כל זמני. גבוה, יפה כמו אל יווני. עיניים שחורות בורקות. חיוך מלא שיניים צחורות ושיער גלי שופע שמתחבר עם זקנו המודרני. מלא חן, טוב לב וכריזמה. כמה יפה היה האפולו, אדוניס אנטוניס, הזה.
אני אכלתי והוא שרת והגיש. בין לבין גנב שיחות פילוסופיות על אלוהים וקיימות, על מהות האדם וייעודו. שופע ידע, קסם וסקרנות לכל. בזמן הקצר שבין המנות לשאלות, השתדלתי לתת לו תשובות מספקות מתוך הפילוסופיה היהודית, הסינית וממרומי גילי.
תהיתי בקול רם, לגביי עיסוקו. הכיצד בחר להיות מלצר כשהוא יכול להיות כל כך הרבה יותר. אבל הוא חייך אליי את חיוכו הקורן ואמר: "אני שחקן. באתי לכאן רק לעונת הקיץ על מנת להתפרנס".
כשתמה חופשתי כבר הפכנו לחברים טובים והיה קשה להיפרד מהילד הזה בגיל בכורי, אך תודות לאלוהיי הפייסבוק, יכולנו להמשיך ולהתכתב.
ורולנדו? תמיד היה שם למעלה במרפסת, צופה בנו בחצי מבט אך עסוק בענייניו ובאורחיו. בכל כמה דקות שמעתי את צחוקו המתגלגל אבל לא החלפנו בינינו מילים. תמיד היה מוקף בעדת אורחים מעריצים ונראה שנהנה מאד מכך.
ושוב הגעתי לאי הקטנטן. ושוב מיהרתי לעלות מעלה, מעלה במעלה ההר. את הדרך מהמקום הכי גבוה אליו המונית יכולה להגיע, עד למסעדה, גמעתי כמעט בריצה. ממהרת על המדרון המשופע בדרך סלולת האבנים. מחפשת בעיניי את הטברנה שלו. חסרת נשימה ראיתי אותה מתנשאת מעל כולן בקצה העיירה.
הלב התכונן לרגע שייפגשו עיניים, וייפגש חיוך. התיישבתי ליד "השולחן שלי" מאז ובמסעדה יש הס. אין אף אורח, אין אנטוניס ואין רולנדו בנמצא.
מלצר מנומס להחריד ניגש בחיוך לשרת אותי. האכזבה ניכרה על פני והוא ניסה בכל כוחו למלא את החלל שנפער. "כן, יש דגיגים טריים, טריים אבל הם לא כל כך קטנים. כן, יש זוקיני ויש עוד דברים..." אבל חסרה הייתה הרוח וחסרו המילים שבין המנות בתפריט.
"היכן רולנדו? היכן אנטוניס?" אני שואלת כמעט בלחישה. הוא מחייך בנימוס ומסביר "אנטוניס חזר לקורפו ואבא שלו, רולנדו, נמצא במסעדה החדשה למטה בנמל".
אבא שלו??? אני פוערת את עיניי כלא מבינה. עם כל השיחות שלנו, מעולם לא הסגיר את הפרט החשוב הזה. מוזר מה גרם לו לא לספר לי פרט טריוויאלי שכזה.
למחרת מצאתי את רולנדו בקצה הנמל. איש גדול וזקן בהרבה ממניין שנותיו. שערו הדק הלבין לגמרי, אסוף בקוקו מרושל. אך נותר החיוך הענק, מריר במקצת אבל העיניים כבויות ועצובות. זורבה מודרני. איש הנושא את כל העולם על כתפיו.
ישבנו יומיים יחדיו הוא דיבר ואני הקשבתי וניסיתי להפיג את הצער הרב. בדמעות סיפר על אנטוניס ואחיו הצעיר. על צער גידול ילדים. על גבר יפיפה בן ארבעים וחמש שלא מתבגר ורק רוצה להיות שחקן. על היותו אדם זקן שרוצה שילדיו ילכו בעקבותיו. על שאינו מבין דבר בחלומות של אנשים צעירים. כל שהוא מבין זה אחריות, משפחה ופרנסה. על חוסר היכולת לתקשר או לאחוז בהם.
ואני? אני כאבתי את שניהם.
תמונת של יוסי עם רונלדו
