כשהיית ילדה

 כשהיית ילדה

"להזמין לך שוקו קר כזה של פעם?"
אני שואלת וסוקרת אותה שוב.
מזמן מזמן לא ראיתי אותה.
לא הצלחתי למצוא אותה והיא סירבה לצאת מהמחבוא.
"אנחנו חייבות להפגש" ביקשתי בתחינה, דמעות עולות בי וחונקות את גרוני.
מזמן לא בכיתי.
"אני זקוקה לשיחה אתך, לחיוך, לחיבוק, למתוק שבך, אני מתגעגעת ואין לי מושג לאן נעלמת ומדוע את מסרבת להתגלות בפני" המשכתי.
הבכי כבר באפי והדמעות מתחילות לטפטף.
"אני קצת עייפה, קצת מבולבלת, ונראית לי שאת מסתדרת ממש נפלא בלי הציוצים שלי, אז הלכתי לנום קצת, הגפתי תריסים ויאללה מנוחה".
"אני שמחה שהצלחתי להעיר אותך, חסר לי הצחוק השובב שלך, משהו חסר בי ואני לא מבינה מה. אז נקבע? תבואי?"
הנה את פה מולי, - אני מהרהרת לי - ילדונת מלאת חן, פנים עגולות שנותנות תחושה של גוף עגלגל, למרות שאת כלל לא עגלגלה.
מביטה בי בעיניים החומות והפעורות שלך, אלו שרוצות לבלוע הכל.
ראשך העטור שיער חום דבש, מוטה קלות הצידה ועל פנייך, מלאות הנמשים, חיוך שובה לב, זה עם הגומות שכולם רוצים לגעת, ולכולם יש משהו כזה או אחר לומר עליהן.
"בא לי שוקו חם, עם שוקולד" את עונה לי בקולך הילדותי.
אני מזמינה לך את השוקולטה שביקשת ולי את הקפה "גדול רותח בזכוכית", בשחוק קל את עוזרת לי לסיים את הבקשה מהמלצרית.
"מאד יפה לך הג'ינס הרקום הזה והחולצה הכתומה, מאיר אותך, עושה אותך שמחה" את אומרת לי בקול המתוק הזה שלך.
כמה התגעגעתי, הלב שלי צועק בתוכי את המילים, ואני מרגישה שוב את הדמעות חושבות לטפס למעלה.
"זו את שעושה אותי שמחה" אני אומרת ומחייכת מבעד לטיפות שמכסות לי את אישוני העיניים.
"כשאת מרשה לעצמך להיות את, כשאת באה לבקר אותי מחייכת ומשוחררת, כשאת מדברת אתי וביחד אנחנו מנסות להבין איך להזיז מכשולים בדרך לשמחת החיים"
המלצרית מגיעה, מניחה את השוקולטה מולך, את הקפה לידי וצלחת עם פרוסת עוגת שמרים שוקולד טרייה מהתנור "זה עלינו, בא לנו לפנק אתכן ולחשו לי שזו העוגה האהובה עליכן"
שתינו פורצות בצחוק "תודה רבה" אנחנו אומרות והמלצרית נעלמת אל תוך בית הקפה.
"את זוכרת כמה אהבת את העוגות של אבא כשהן יצאו מהתנור " את אומרת לי בתוך הצחוק המתגלגל שלך "ואיך אבא היה מזהיר אותך מכאב בטן?"
"עוגת הגבינה של אמא שיצאה מהתנור, טעם גן עדן, יכולתי לאכול חצי עוגה כשהיא חמה"
אני לוקחת לגימה מהקפה ואת מושכת את השוקו לתוך פיך.
"מאד כייף להיות אתך, את נינוחה, את שמחה, רואים את הסערות השובבות שבך. יותר מדי זמן הקשבת רק לי, נשארת בתוך הקרום של הילדה שהיית, זכרת רצונות, זכרת עשיה אבל שכחת להיות ילדה, לרצות ולקחת כמו ילדה, אין דרך אחרת להתבגר", את אומרת לי בעיניים מהורהרות ואני חושבת – אולי זה מה שגרם לך להתחבא מפני בחודשים האחרונים, אולי פחדת שאשען עלייך שוב יותר מידי במקום להמשיך ולצמוח.
אני קמה ומחבקת אותך חזק, את כל קפלי הילדות שבשמלת הפליסה האפור לבן שאימא תפרה, מריחה את הטיולים בשבילי הקיבוץ, את המעבר החשוך עם השיחים שאֶחי היו משאירים אותי לעבור אותו לבד בפחד גדול.
נושמת לתוכי את הקלות בה רקדת, שיחקת, נעלבת, בכית, פחדת, ניגנת. הקלילות בה חיית. מקשיבה לפעימות הלב שלך, אלו שבדהירה תמידית מהיום שאני זוכרת אותך.
את מרימה אלי שתי עיניים גדולות, צמודות לגומות שהופכות לבורות כשאת מחייכת, שאריות של שוקולד מעטרות את השפתיים שלך: "את מתאמצת יותר מידי לזכור אותי. יש לך חרוזי זיכרונות צבעוניים ברביד שלצווארך, זה כל מה שאת צריכה לזכור ממני.
בואי לשחק איתי מידי פעם זה יעזור לך לא לחשוב כשצריך להרגיש. הלחיים שלך יחזרו לאדמומיות הטבעית שלהם והלב ידפוק בך כל כך חזק שתהיי ממוקדת רק בו, כל הגוף שלך ירגיש ויעשה."

צילום: בטח אבא שלי :)
ממליצה להקשיב לשיר הזה שליווה אותי בעת כתיבת הסיפוסט הזה :)
"את רוצה לשיר את השיר 
שיביא לך אהבה 
להילחם במה שמפחיד אותך 
תהיי חזקה 
לבטא את השמחה שבך שנדחקה ..."

https://youtu.be/jZipokoqjz4

נעה גביש, לב פתוח

זה הלב שלי ויש בו מקום לכולם, מכל הסוגים, לאהבות מכל המינים והזנים השונים שלהן.
כאן ארשה לעצמי לדבר, לשיר ולספר אהבה איטית, כועסת, שונה, אישית, כללית וגם אהבה עצמית של אדם לגופו ונפשו.