מראה מראה שעל הקיר – מי היפה ביותר בעיר?
בוקראחד קמתי, ככה, שיער הפוך, שאריות של איפור מאתמול מרוחות מתחת לעיניים, הסתכלתי במראה, ופתאום, לראשונה בחיי, אמרתי לעצמי: בוינה, את נורא יפה!
בואו נשים את זה רגע במקום. אני רחוקה מלהיות בר רפאלי. לא גידלו אותי במחשבה שאני יפה. הייתי כל כך חכמה ומוצלחת שה”יפה” איכשהו התפספס. והייתי ילדה נורא יפה: עיני תכלת, שיער זהוב… פנטזיה.
בכל זאת גדלתי במחשבה שאני אחלה, מקום טוב באמצע. אחר כך התווסף לזה “סקסית”, שזה בכלל לא קשור לנתונים חיצוניים. בשנים האחרונות קיימת גם המילה המגעילה “לגילך”, שאני דווקא מנופפת בה בכבוד.
אבל יפה? אני?
ואז זה הכה בי. זה בכלל לא קשור לצורת האף או צבע העיניים. אני נראית לי יפה כי אני אהובה. לגמרי, בלי שום אולי או אבל, בלי ספקות, בלי פחד. אהובה.
לונה פארק
אומרים שאם נתבונן היטב, נראה שהאנשים שאנו בוחרים להכניס לחיינו, ואפילו החוויות שעוברות עלינו, כולם מראות אשר מיועדות לשקף לנו משהו בנו, משהו שאנחנו מחביאים מעצמנו בעצמנו, אבל שאנחנו צריכים נואשות להתבונן בו.
כל החיים שלנו כאן הם ביתן לונה-פארק ענק של מראות.
חלק מהמראות מעוותות, מגדילות או מקטינות. במראה האחורית נראה את עברנו גדול יותר, צבעוני יותר, זוהר יותר. בעיניים של מי שאוהב אותנו ניראה לעצמנו מושלמים. בעיניים של מי שרוצה להקטין אותנו ניראה לעצמנו חסרי חשיבות, אם נניח לעצמנו לקנות את האשליה שבמראה המעוותת הזו.
קחו למשל פחד.
רק למשל. אל תקחו אותו באמת. זה עושה קמטים.
מי שהכי מפחיד אתכם הוא מי שהכי פוחד מכם.
זה קשה קצת להאמין לזה.
הבריון הזה, שיכול להיות מישהו בעבודה או האדם שבחרנו לחלוק איתו את חיינו, או ההורים שלנו, האדם הזה שמתפרץ עלינו כרגע, יורה לכל הכיוונים ויודע בדיוק מה להגיד כדי לקפל אותנו לשניים, הוא פוחד מאיתנו?
כן.
זה לא שעשינו משהו בהכרח. לפעמים עצם הקיום שלנו, ההתנהלות שלנו או המקום שלנו בחיים שלו הם שיוצרים תחושת איום, אבל ללא ספק האדם הזה מרגיש מאויים. אחרת למה לו להתנהג בבריונות? אדם נינוח ובטוח בעצמו, גם אם הוא כועס, לא יאבד שליטה.
תנסו את זה בפעם הבאה שאתם במצב כזה. תעצרו. תהפכו את המחשבה שלכם לגמרי.
תסתכלו על הבריון טוב טוב, תזרקו לכל הרוחות את המגננות שרציתם להעלות, את כל התשובות המתחכמות והפוגעות שכבר הכנתם, ותבינו שכואב לו, שהוא פצוע איפשהו, ואתם דרכתם על הפצע הזה. ואז תגייסו את כל החמלה שיש לכם, ותחבקו אותו. לא חובה פיזית. אולי הוא גם לא יהיה מוכן לזה. זו יכולה להיות מילה, חיוך. במקרה של גבר תציעו אוכל. זה תמיד עובד. התוצאות של הדבר הזה הן לא פחות מנס. נסו, ואז בואו להגיד לי.
אהבה
אהבה היא כמו פנס, זרקור של נצנצים, שמוצב בין שתי מראות, שני אנשים, והאור שלו משתקף בתוכן וגם מוחזר מאחת לשניה.
כל מראה היא אחרת: אחת קמורה יותר, אחת קעורה, אחת צלולה, אחת עכורה ובאחת יש סדקים.
כולנו אנושיים, לכולנו קרו דברים בחיים, ההורים שלנו עיצבו את דמותנו לטוב ולרע. לעולם לא נוכל לשקף את האור הזה באופן מושלם, אבל אנחנו חייבים לשאוף לכך כל הזמן. למה קל לנו כל כך לאהוב את ילדינו, אהבה מושלמת, ללא תנאי, ללא גבול? אולי כי המראה שלהם עודנה נקיה לגמרי, והאור שבוקע מתוכה מרגיש כמו גשם באביב, טהור, חמים, ריחני.
יש כאלה שהמראות שלהם כל כך סדוקות שהם לא יוכלו לשקף את האור בכלל. הם יגידו שהם לא אוהבים, יתנהגו כאילו שהם לא אוהבים. זה לא אומר שהאהבה פחות אמיתית, ובטח תיפגשו שוב בחיים האלה או באחרים, אבל אחרי שניסיתם הכל, לפעמים מסתבר שהגיע הזמן להמשיך לאהוב – מרחוק.
החדשות הטובות? אין גבול לכמות המראות שאתם יכולים להציב מולכם. רק אתם תקבעו את הגבול.
האדם שמולכם, שחולק איתכם את הנס הזה, הקסם הטהור הזה, הוא המראה הטובה ביותר שלכם, ואתם – שלו. האור של הפנס יחשוף בפניכם את הסדקים שלו, ורק אתם תוכלו לרפא אותם, אם תרצו, והוא את שלכם, אבל אתם גם תהיו בעמדה הטובה ביותר להכאיב לו, והוא לכם, וגם הכאב הזה הוא מראה, הוא כמו חומר הצביעה שמנתחים משתמשים בו כדי לסמן רקמה חולה שאותה הם צריכים להסיר. הכאב הוא הזמנה לצמיחה, והוא מסמן לנו בדיוק איפה אנחנו צריכים לגדול.
אם התמזל מזלכם ויש לכם גם זרקור של נצנצים וגם מראה טובה וצלולה, או אם התברכתם ביותר ממראה אחת, אפילו השמיים הם לא הגבול. ההדהוד של האור יהיה אינסופי, ושום דבר לא יוכל לעמעם אותו או לכבות אותו.
אז אני רוצה לברך אתכם שתמיד יהיה מכוון אליכם זרקור של נצנצים, ושתדעו לתת לאור שלו להשתקף בכם ולהחזיר אותו למי שאתם אוהבים ואוהב אתכם.
זה יותר פשוט ממה שאתם חושבים.
צריך רק להניח לכל הפחד, לעצום את העיניים…
ולצלול משפת הצוק.
