חיות טרף

“בואי נתערבב כאן,”
אתה מביט בי ועיניך שוחקות.
“אני לא מכירה אף אחד,” אני נאחזת בך מבועתת.
“לא יאכלו אותך, אני מבטיח,” עכשיו אתה כבר צוחק בקול הגדול שלך. “אלו לא חיות טרף, אנחנו לא במצרים.” אתה מרחיק אותי ממך בעדינות ובנחישות, מוריד ממני את הצעיף הכחול שמעלי ומשאיר אותי בשמלה כתומה דקיקה לעורי וסנדלי עקב גבוהות וכחולות לרגלי.
אני נרעדת ולוחשת לך: “לא יודעת מה אתה רואה ושומע, אבל אני מרגישה כאילו אני ביער עבות וחשוך מלא בחרקים גדולים שבכל צעד שלי יצמדו אלי, ומהעבר השני של קרחת היער האלכוהולית, חיות בעלות עיניים טורפות.”
אתה אוחז בכתפי, מכופף קלות את ראשך ועוטף את שפתי בנשיקה תובענית.
אתה מרפה ואני מנסה לנשום בכוחות עצמי. כשאתה מרגיש שאני עומדת יציב על שתי רגלי אתה אוחז בכתפיי ומסובב אותי עם הפנים להמולה שבמועדון.
“לכי,” אתה פוקד. “תטיילי כאילו את ביער. מרשה לך לחוש כאילו חיות רעות בעלות ניבים עומדות לקפוץ עלייך. יללה אחת שלך, ומלך החיות שלך יתייצב להגן עלייך.” 
אני צוחקת בקול רם. המילים הללו שלך משחררות מעט מהפחד שהשתכן אצלי מהרגע שהבנתי שאני לא אהיה צמודה לזרועך כל הערב.
אני צועדת צעד מהוסס אחד ושומעת את קולך: “קצת יותר בביטחון, או שאת צריכה עזרה גם מהידיים שלך?”
אני זוקפת את גבי, מישירה מבט לכיוון המקום בבר המשקאות אליו אני רוצה להגיע, ומתחילה לצעוד.
נהימה משמאלי וציפורן חדה מורגשת על כתפי. אני חומקת בצעד מהיר.
צקצוקים של לטאה נשמעים מימיני. אני משנה כיוון כדי שלא תיגע בי בלשונה ונתקלת בגוף גדול ושעיר. אני מרימה את עיני היישר לתוך חיוך מלא שיניים שמזכירות לי ניבים של גורילה, ממלמלת “סליחה” ומנסה להגיע לבר שנמצא ממש במרחק פסיעה ממני.
יד שעירה למדי אוחזת בזרועי. “רגע, לאן את ממהרת?” אני שומעת אותו מאד קרוב לאוזני. “את כאן כדי להתערבב ולהכיר, לא?” ידו נסגרת חזק יותר על זרועי.
הריח החזק של בננה ואדמה מעורר בי תחושת קבס ויללת הפאניקה מתחילה לטפס במעלה גרוני.
שניה לפני שהיללה נשמעת בחלל החדר, אני שומעת: “מה להכין לך לשתות, נמרה בכתום?” אני מרימה את עיני לבחור שחור שיער ועיניים חתוליות ירוקות שמחייכות חיוך שובב.
“משהו טעים וחזק,” אני מחניקה את היללה ועונה לו, תוך כדי שאני מתחילה לצעוד לעברו.
היד השעירה מרפה ממני והאיש נוהם: “ניצלת.”
אני נושמת עמוק ומתיישבת מול הטקילה הצלולה שהברמן בעל עיני החתול הכין לי.
“תשתי לאט, בלגימות קטנות, תיהני ממנה.”
“תודה ממש,” אני עונה לו, “הערב רב הזה כאן מפחיד אותי, מרגיש לי כאילו אני באחד מבתי המצרים בתקופת פרעה.”
הוא פורץ בצחוק. עיניו וגופו גם הם משתתפים בחגיגת הצחוק. “תודי לאריה שמולך. זה הוא שהורה לי למשוך אותך מהגורילה ההוא.”
אני מרימה את עיני ונשנקת מהטקילה שמתבלבלת ויורדת לי לקנה במקום לוושט. למולי אני רואה את האריה שלי חושף שיניים בחיוך ונוהם לעברי: “אמרתי לך שאשמע אותך, נכון? הטרף שלי הערב הוא רק שלי ובשבילי.”
“אז למה שלחת אותי להתערבב ולהתחכך בחיות היער שכאן?” אני שואלת, מבולבלת.
“רצית מסיבה, רצית מועדון, רצית לחוות את אחת מעשר המכות, לא?”
אני מניחה את כוסית הטקילה על הבר ומתרוממת. “תישארי שם!” אתה כמעט שואג, ואני נועצת בך מבט מבוהל.
“אנחנו חוגגים היום את היכולת שלך להתערבב ולערבב עבר עם עתיד, דמיון עם מציאות. פשוט להיות בתוך הערב רב הזה, כשאני ערב לכך שאף אחד לא יטרוף אותך, מקסימום ילקק את שפתיו בתאווה,” אתה אומר לי, נעמד, שופך את סוף הוויסקי לגרון שלך והולך.
אני לוגמת את הלגימה האחרונה של הטקילה ומרימה מבט נבוך לברמן בעל עיני החתול.
הוא מחייך אלי: “לכי, נמרונת, תרקדי. הערוב פה בשליטה. יפגע רק מי שינסה לגעת בך מעבר למותר.”

והנה הפירושים המקובלים יותר למהי מכת הערוב
איך יכול המדע להסביר את מכת ערוב במצרים?