אני אופטימית חסרת תקנה, בדרך כלל, ואת החיוך שמונח קבוע על פניי אי אפשר להוריד גם עם סטירה. מבט חטוף על החיים שלי ואפשר להבין מיד למה אני מחייכת קבוע.
עם זאת, לעיתים אני מוצאת את עצמי מתהלכת בתוך ערפילי דיכאון קל. קל, אמרתי, ברוניה. לא להסתער עליי עם תרופות מרשם. זה בסך הכל מה שקוראים “בלוז”.
אני מודעת לגמרי לזה שאין שום סיבה עובדתית למצברוח הכחלחל שנחת עליי, לדמעות שיושבות בגרון ורק מחכות לסיבה לפרוץ לעיניים, לסבלנות שנתקצרה לה פתאום, ולכן, כשקורה לי דבר כזה, אני מיד נועצת בלוח השנה. אם אני מדוכאת, חייבת להיות לכך סיבה, וככל הנראה כימית. בדרך כלל מסתבר שאני אמורה לקבל מחזור באותו יום או למחרת.
מיד כשאני מבינה שמקור הדיכאון שלי הוא פיזי, ולא נפשי, נעשה לי קל יותר, כי גם עם כל המצברוח הזה והתופעות האחרות, אני מאוהבת במחזור שלי לגמרי.
גבותיהן של רוב הקוראות מזנקות עכשיו בוודאי אל מרכז המצח שלהן ולסתן נשמטת בתדהמה. זהירות, אחיותיי, שלא תצטרכו בוטוקס אחר כך.
הן אומרות לעצמן – מה???? איך אפשר לאהוב את אגירת הנוזלים, הנפיחות, הכאבים, הלכלוך, חוסר היכולת לעשות סקס או להנות באופן חופשי בים או בבריכה? איך אפשר לראות משהו חיובי בכל הג’יפה הזאת?
ובכן. בתור אחת שוויתרה על המחזור במשך כמעט כל חייה הבוגרים, אני יכולה לומר לכן באחריות – המחזור הוא חגיגה.
אל תתבלבלו. הבטן הנפוחה והכואבת היא גם לא הבחירה שלי לבילוי מוצלח, אבל (לפחות במקרה שלי) מדובר ביומיים עד שלושה. בתמורה אני מקבלת בערך שלושה שבועות של אהבה עצמית, שבהם אני מלאת אנרגיות, מרגישה יפה וסקסית וקונדסית, ובהם יש על פניי חיוך שאי אפשר להוריד גם עם סטירה.
הא בהא תליא, אומרים בארמית. זה בזה תלוי.
במשך שנים רבות (כואב לחשוב כמה) נוצר אצלי באמצעים הורמונליים (שלא אחשוף את שמם מחשש לתביעות דיבה) מצב של קו ישר. אין מחזור. לא רק ווסת – אין מחזור בכלל. אין עליה, אין ירידה, הכל אותו דבר כל הזמן. מכירים את הסימן במוניטור כשמישהו מת? מין טווווווווווווו ארוך כזה, ו…קו ישר, פלאט ליין? גם בי משהו מת עם הקו הישר הזה שזרק אותי ממה שנכון וטבעי לגוף האישה. אני הייתי, איך לומר זאת בעדינות, מיובשת.
שוב העניין עם הגבות. בסוף באמת תצטרכו בוטוקס.
כן, אני. היצור הזה שמפלרטט עם כל העולם, שמדבר סקס כמו שאחרים מדברים מזג אוויר, שבוער בלי להתבייש לרגע. אני הייתי מושתקת פיזית לגמרי. שום צרכים כמעט. הו, מבחוץ נראיתי בערך כמו עכשיו. אף אחד לא היה מעלה בדעתו את האמת.
לא, ברוניה. אני לא מתביישת לחשוף את זה. אני מתביישת שבמשך שנים על שנים הייתי ככה, והייתי מתביישת לו הייתי סותמת את הפה וממשיכה את קשר השתיקה הזה מסביב להורמונים, ועוד נשים היו לומדות לחיות עם המסקנה המתבקשת – שהן פשוט פריג’ידיות.
זה היה מתסכל, מייאש. ניסיתי הכל. רוב הזמן חשבתי שמשהו לא בסדר בראש שלי, וכל הסביבה תמכה בכך. עלתה בי השערה לרגע שאולי מדובר באמצעי המניעה, אבל הרופאים סירבו להאמין שיש איזשהו קשר להורמונים שהסתובבו חופשי בגופי ובנו שיכונים לזוגות צעירים. בבדיקה הורמונלית נמצאתי תקינה לחלוטין, אבל תקינה לעומת מה? אולי הרמה הנורמלית שלי היתה אמורה להיות גבוהה הרבה יותר? אולי אני רגישה במיוחד? הרופאים ביטלו במחי יד מלומדה את המחשבות שלי, ושלחו אותי לקנות כותונת לילה סקסית ולהזמין מקום בצימר רומנטי עם הגבוה. לא עבד.
בסוף הגוף שלי התקומם. התחלתי להרגיש חולה ממש. במשך חודש היה לי לחץ דם נמוך, כאבים בכל הגוף, בחילות. בקושי הצלחתי לתפקד וחייתי על סוכר כדי לקנות לעצמי עוד רבע שעה של אנרגיה כדי לטפל בילדות. בבדיקת דם הסתבר שזה נס שאני חיה. הכולסטרול, הטריגליצרידים, הסוכר, הכל היה גבוה בטירוף. שניה לפני שרשמו לי עוד תרופות שגם להן יש תופעות לוואי, ואז תרופות לתופעות הלוואי, ואז תרופות ל…. טוב, הבנתם, התייעצתי עם רינת חברתי, דיאטנית בחסד עליון, והיא הסבירה לי איך הגעתי לתוצאות כאלה רק בגלל התזונה המוזרה שחייתי עליה.
אז הפסקתי לצרוך סוכר כמו מטורפת, וכמעט לא הצלחתי לתפקד. בוקר אחד, במקלחת, חשבתי לעצמי – בוינה, אני מרגישה ממש כמו בתחילת ההריון עם תום…
ואז זה היכה בי – אני צודקת. הם טועים. ההורמונים מחרפנים אותי למוות. ליטרלי.
החלטתי לפעול על פי תחושת הבטן שלי. התייצבתי אצל הרופא שלי וביקשתי ממנו להפסיק את אמצעי המניעה ההורמונלי. הוא כמובן טען שאין שום סיכוי שהתחושות שלי נגרמו בגללו. הבטחתי לדווח.
ביום שאחרי שהפסקתי, קמתי אדם חדש. כל האנרגיות חזרו לי, הבחילות והחולשה נעלמו, הכאבים פסקו. קיבלתי אותי בחזרה. אז עוד לא ידעתי כמה הרווחתי. תוך שבוע הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, ואני רק פוקחת עיניים לעולם. בואו נאמר בעדינות שהואדי היבש הפך לנחל סואן.
כל השנים התגאיתי בכך שאין לי מחזור ואני חופשיה מהדבר המעיק והכובל הזה. פתאום, הכרתי אני אחרת, אישה.
כשהבנתי מה נמנע ממני כל השנים הללו שכבתי חצי יום במיטה ובכיתי. אחר כך קמתי ונדרתי לנצל כל רגע ממה שנותר בחיי. אני לא יודעת עוד כמה שנים נותרו לי לחגוג את הנס הזה של נשיות, כואב ומכתים ככל שיהיה, אבל אני נחושה בדעתי להנות מכל יום שלו, מהעליות והירידות, מהסקסי והבלוז, מהכל ביחד. עוד נדרתי לעולם לא להכניס שום דבר זר לגוף שלי אלא אם כן הוא מציל חיים, ולא לתת לאף אחד להחליט עליי או על הגוף שלי.
מאז, אני אומרת לכל חברותיי, ואומר גם לכן – המחזור החודשי הוא נס. הוא ברכה שהגברים מפספסים שאינם חווים.
אסייג ואומר שרק אתן אדון לגופכן, ואסור לכן לתת למישהו אחר לומר לכן מה אתן מרגישות או אמורות להרגיש. גם לא לי. ייתכן שהקשר הזה בין חוסר במחזור טבעי לבין תופעות הלוואי קיים רק אצלי, או אצל נשים מסויימות, ואצל אחרות לא. הקשיבו לגופכן. הוא יגיד לכן כל שעליכן לדעת.
עלינו לחגוג את היותנו נשים, ולזכור, שגם ביום של בלוז, השמחה המתפרצת והקונדסות מחכים ממש מעבר לפינה.
אולי אם נחנך את בנותינו להקשיב לגופן יהיו פחות נשים כמוני שיעבירו את רוב שנותיהן כאדם בוגר תחת השפעת הורמונים שירחיקו אותן מההנאה הפשוטה של הנשיות.
