(פרק מתוך הספר “טוי-בוי”. זהירות! ספוילר!)
***
הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי היה הטפט המזעזע. באמת, בתור אומה שידועה בחיבתה לעידון ואלגנטיות הצליחו הצרפתים לפספס לגמרי את הקטע של עיצוב פנים. פרחים ענקיים, ורודים ובורדו, התחרו על תשומת הלב של גפנים משתרגות בגוונים שונים של ירוק, על רקע חום. שמחתי שהבחילות שליוו אותי בשלושת חודשי ההריון הראשונים נעלמו כלא היו, כי אם הקפה המזעזע של אתמול בערב לא היה גומר אותי, הטפט הזה בטוח היה עושה את זה.
הדבר השני שראיתי היה ג’ק. הוא שכב לידי על צידו, פניו שעונות על מרפק אחד, מביט בי וממתין שאתעורר. היו ימים שזה הלחיץ אותי קצת, הנוהג הזה שלו. אחרי הכל, פה זה לא הוליווד, ואת לא מתעוררת עם פן מושלם, מסקרה ואיפור קליל, שפתייך המשוחות בגלוס עדין נפשקות לגלות חיוך צחור וריחני. את מתעוררת עם קן של ציפורים על הראש שאפילו קוקיה לא היתה מוכנה להטיל בו ביצים, האיפור של אתמול מרוח לך על חצי הלחי שהיתה על הכרית, יחד עם שאריות הריור של הלילה, ומבין שפתייך החרבות והמבוקעות עולה ריח כאילו משהו זחל לשם למות. עם כל זה שידעתי שג’ק אנדרואיד לקח לי חודשים להאמין לו שאיפור לא עושה לו כלום, ואני באמת יפה בעיניו גם ככה. כמובן שלא יכולתי לבדוק את הטענה שלו שככה זה באהבה, כי הוא מעולם לא רייר או הסריח מהפה, והשיער שלו היה תמיד מושלם, הבנזונה. לפני הנסיעה לפריז הוא גם גידל אותו בחזרה לאורך המקורי שלו, כך שעכשיו הוא נשפך, כהה ומשיי, עד כתפיו, ולהשלמת המראה הצרפתי גידל גם זיפים של זקן ושפם. הוא יכול היה לעשות את כל זה בשלוש דקות, כמובן, אבל בכדי לא להחריד את קהל לקוחותיו התמימים הוא לקח חודשיים שלמים למשימה. עדיין מהר יותר מכל בן אנוש, אבל נראה שאף אחד לא באמת שם לב. את הסנטימטרים האחרונים הוא צימח בבת אחת במטוס, מה שהצחיק אותי נורא. נישקתי אותו על קצה האף ונתתי לו גומיה. הוא היה פשוט הורס.
“בוקר טוב, נסיכה,” הוא אמר וחייך.
שאר המלון הקטן ברובע סאן ז’רמן דוקא לא היה מכוער. בחדר האוכל, שהיה פתוח לגינה, חיכתה לנו כבר ארוחת בוקר צנועה אך טעימה מאד. ידעתי כבר שאני רוצה להימנע מהקפה, אבל השוקו, או כמו שהצרפתים קוראים לו – שוקולה-שו – היה נפלא, עשיר, סמיך ומתוק בדיוק במידה. נמנעתי מהקרואסונים בידיעה איזה יום ג’ק תכנן לנו עד ארוחת הערב אצל ההורים שלי, ואכלתי רק יוגורט עם קצת פירות יער. ג’ק טעם מהכל. ה-כ-ל! טוב, הוא לא פחד להפוך ללוייתן בחודשים הקרובים. היתרון היה שהוא דיווח לי בפרטי פרטים על הכל. החסרון היה שהוא דיווח לי בפרטי פרטים על הכל.
אחרי האוכל יצאנו לדרך. ג’ק תכנן לנו יום עמוס. יד ביד פסענו ברחובות הקטנים, הצרים והציוריים עד לתחנת המטרו הקרובה, שהקירות שלה כוסו בציורי קיר מדהימים. עלינו על הרכבת הראשונה שהגיעה, ונסענו כמה תחנות עד לתחנה גדולה יותר, שם החלפנו רכבת. זו כבר היתה תחנה מודרנית הרבה יותר, רועשת ושוקקת אדם. שני להטוטנים בפינה מילאו את האוויר בחפצים מעופפים ומסביבם התגודד המון ססגוני ודובר עשר שפות לפחות, אבל את עיניי ואוזניי משך דווקא צרפתי זקן שישב עם אקורדיאון בפינה אחרת וניגן שנסונים ישנים, שאת חלקם הכרתי מהאוסף המרשים של אמא שלי. עמדנו לידו להקשיב קצת והוא הרים את ראשו וחייך אלינו חיוך נטול שיניים, מפטיר: “אהההה, אהבה צעירה!” הנחנו סכום נאה של כסף בכובעו והמשכנו לרכבת הבאה, שהורידה אותנו לא רחוק מהשוק האלג’יראי.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שג’ק לא רואה אותי, וגם הבנתי אותו. השוק היה מדהים! הוא תקף את כל החושים. מחוץ לחלק המקורה, על גבי עגלות עץ ישנות, היתה חגיגה של צבעים: אספרגוסים ירוקים, סלרי, צנוניות ורדרדות, גזרים כתומים ובננות צהובות, משמשים כתומים ותפוחים אדומים וצהובים ופירות יער וענבים בצבעי יין ועוד ועוד. זה היה כמעט יפה מכדי לאכול. נכנסנו אל החלק המקורה של השוק, שם על עגלות אחרות היו גלגלים ענקיים של גבינות צהובות, גבינות כחולות וכתומות שריחן נדף למרחקים ונדחק רק על ידי הריח החריף שבקע מעגלות הבשרים והנקניקים ומעגלות פירות הים, שם נחו על מצע של קרח דגים, שרימפס, צדפות, תמנונים ודיונונים מכל גודל ומין. ג’ק התהלך בין הדוכנים כבחלום, עוצר מדי פעם לקנות שקית נייר ובה משהו ולטעום. לפעמים הסכמתי לחלוק איתו. בדרך כלל לא. בירכתי השוק היו דוכני מזון מוכן בהם הסתובבו להם בנחת על שפודי ענק עופות וחזרזירים, דגים נצלו על אסכלות גדולות וכלים עם סלטים של פירות ים המתינו בתוך קרח גרוס. לקחנו צלחת של עוף בגריל ותפוחי אדמה קטנים ועגולים והתיישבנו לאכול.
“אני לא מאמין שהייתי מפספס את כל זה,” ג’ק אמר בקול מלא פליאה, כמו של ילד שגילה בפעם הראשונה את העולם. הוא התיק עיניו לשניה מההמולה הצבעונית והריחנית סביבנו והביט בי. “זה כמעט כמו לאהוב אותך.”
עיניי התמלאו דמעות, ויכולתי רק להניח את ידי על שלו. כחכחתי בגרוני כדי לגרש את הגוש שהתנחל שם ואמרתי: “שאני אבין, אתה טוען שאני מריחה כמו חזרזירון?”
ג’ק צחק, קם, לקח את ידי ואמר: “בדיוק כך. בואי, חזרזירונת. אני רואה דוכנים בצד השני. בואי נקנה לך משהו יפה.”
ואכן, בצד השני של השוק התארגן לו שוק פשפשים מאולתר, ותושבי פריז מכרו בו את מרכולתם מעל גבי שולחנות מתקפלים. היו שם כמובן כמויות ענקיות של ג’אנק, ואני עיקמתי את אפי. אמא שלי מעולם לא הצליחה לשכנע אותי ללכת לחנויות וינטאג’, לצוד אוצרות או ללבוש בגד שמישהו אחר לבש לפניי. ג’ק עבר משולחן לשולחן כאילו הוא ידע מה הוא מחפש, חיטט ונבר, עד שנעצר לבסוף ליד שולחן של צרפתיה קשישה שנראתה כמו רוזנת שירדה מנכסיה. שיערה הצחור היה מסודר בתסרוקת פומפידו מנופחת, עיניה מאופרות בשחור ושפתיה הצמוקות משוחות באדום עז. היא לבשה שמלת קטיפה כחולה ונופפה על עצמה במניפת נוצות. היא חייכה לג’ק, והוא, להפתעתי, פנה אליה בצרפתית שוטפת ללא שום מבטא זר. טוב, אני לא מבינה למה הופתעתי. ברור שהוא ידע לדבר כמה וכמה שפות, ואת כולן באופן מושלם. כנראה גם אני כבר נטיתי לשכוח שהוא לא אנושי. ג’ק אמר משהו לאישה והצביע עליי. נדמה לי שהוא אמר “אשתי”, אבל עם הצרפתית הרעועה שלי אין לדעת. הרוזנת, כי כך התחלתי לקרוא לה, פתחה תיק ברוקאד שהיה מונח לידה והחלה להוציא ממנו דברים, שאותם בחן ג’ק בתשומת לב מרובה, ואז פרץ בקריאת ניצחון: “אהא! סופי, בואי הנה.”
בידו הפתוחה היה מונח סרט קטיפה שחור שעליו היתה תלויה פיסה אליפטית של שנהב, מגולפת בדמות פניה של אישה אצילה, משובצת באבני חן בצבע בורדו עמוק מסביב. זה היה תכשיט נישתי, אבל יפה. הרמתי את שיערי בידיי והסתובבתי, וג’ק ענד אותו לצווארי. הרוזנת הנהנה בשביעות רצון ואמרה לג’ק משהו בצרפתית, והוא ענה לה, פתח את הארנק ושלשל לידה סכום כסף שהיה בוודאי פי שלוש משווי התכשיט. הוא לא ניסה להתמקח אפילו, אבל זה היה ג’ק, ולא היו לי שום כוונות לשנות אותו. הוא לקח את ידה הקמוטה של הרוזנת, הביא אותה לשפתיו ונשק לה, ויכולתי להישבע שהיא הסמיקה, ואז המשכנו בדרכנו.
ליד דוכן אחר ג’ק נעצר וקנה מנעול קטן עתיק. “אני לא מאמינה שאתה כזה קלישאתי,” אמרתי לו.
“אני לא מאמין שאת לא,” הוא אמר וצחק. “עוד מעט נמצא גשר לנעול עליו את האהבה שלנו לנצח.”
המשכנו ללכת יד ביד ברחובות הקטנים, סופגים את שמש אחר הצהריים ואת האווירה.
“מה היא אמרה לך, הרוזנת?” שאלתי.
“מי?” ג’ק הרים גבות.
“האישה בדוכן, נו. אתה לא חושב שהיא נראתה כמו רוזנת שירדה מנכסיה?”
“זה לגמרי סביר,” ג’ק אמר וחייך. “היא אמרה לי: ‘רואים שזאת אהבה אמיתית. תשמור עליה’.”
“ומה ענית?”
“אמרתי: ‘בוודאי שאשמור עליה. היא נושאת את התינוקת שלי’.”
נעצרתי ומשכתי את פניו של ג’ק אליי לנשיקה ארוכה. “אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה?”
“אני יודע. אני אוהב אותך בטירוף. הגיע הזמן לקינוח, את לא חושבת?”
מולנו התנוסס שלט עם המילים “לה סוכרה” עליו. זו היתה, כפי שג’ק הסביר לי, הפטיסרי עם הקרואסונים המפורסמים ביותר בפריז. “אני מקווה שהשארת מקום.” הוא אמר כשנכנסנו וריח המאפים היכה בנו.
גנחתי ביאוש. “אמא שלי תהרוג אותי אם לא אוכל בערב, וכרגע נדמה היה לי שלא אוכל לאכול שום דבר לנצח.”
“אבל קינוחים, כידוע, זו קיבה נפרדת,” ג’ק הכריז בעליצות בעודו קונה קרואסונים, מקרונים ואיזה פרופיטרול שניים. מצאנו מקום לשבת בחוץ על יד מזרקה קטנה ואכלנו את הקרואסונים, שבאמת היו יוצאי דופן; חמימים, נימוחים, מלאי עלעלים קטנים וחמאתיים ומתוקים, אך לא מדי.
“אני חייבת ללכת קצת, להוריד את כל האוכל הזה,” אמרתי לג’ק כשסיימנו.
“בואי נלך לגדת הסיין,” ג’ק הציע. כל הטיול הזה היה מתוכנן בראש שלו. הלכנו לאט, מנשנשים מדי פעם דובדבנים שנשארו לנו, עד שהנהר האדיר נפרש לעינינו, מנצנץ באור השמש. זוגות טיילו שלובי זרועות על הגדה וסירות הפליגו במעלה ובמורד הנהר. אני לא חושבת שאי פעם חשתי שלווה כזו. בסמוך אלינו חצה גשר את הנהר. עלינו עליו ופסענו לאורכו עד שמצאנו פינה פנויה, וג’ק הוציא את המנעול שלנו. השמות שלנו היו כתובים עליו, מחוברים בלב אדום. להפתעתי, במקום להתכופף ולחבר את המנעול, ג’ק כרע על ברך אחת מולי והוציא מכיסו קופסת קטיפה אדומה. הוא פתח אותה ואני כמעט הסתנוורתי, כי היהלום שהיה משובץ בטבעת קלט את אור השמש ושבר אותו הישר לתוך עיניי. היא היתה יפהפיה.
“סופי,” הוא אמר, חנוק קצת מהתרגשות, “אני יודע שאני לא מה שציפית לו, ואפילו לא מה שהזמנת, אבל אני אוהב אותך, ואני מבטיח לעשות כל מה שאני יכול כדי שתהיי מאושרת. תתחתני איתי?”
הושטתי את ידי, אבל לא לטבעת, אלא למנעול, וג’ק נתן לי אותו. חיברתי אותו במקומו ואמרתי: “אתה ואני לנצח.”
“את ואני לנצח,” ג’ק הדהד אותי, ודמעה התגלגלה מעינו. הושטתי שוב את ידי, והפעם ג’ק ענד לאצבעי את הטבעת.
“אתה בדיוק מה שרציתי, מה שהזמנתי, מה שקיוויתי לו כל החיים,” אמרתי לו, “ואני אהיה גאה ומאושרת להיות אשתך.”
ג’ק קם ואסף אותי אליו, ואז גם אני בכיתי, ואז נישקתי אותו, עמוק ולוהט, ומסתבר שהתאסף סביבנו קהל לא קטן, כי הם פרצו במחיאות כפיים.
צחקתי.
“בוא, נלך לספר להורים שלי.”
***
שתהיה לכם שבת של עונג של כל החושים.
תאהבו הרבה!
לרכישת הספר “טוי-בוי” הקליקו כאן
למסלול הטיול המלא עם קישורים כפי שתכנן לי צבי חזנוב הקליקו כאן
