18.7.2015
הטלפון על שקט כשאני ישנה בעיקר בבוקר
הגיוני לא?
גם ככה אינני שומעת כשהוא מצלצל, או רוטט
הבן חמש עשרה שלי מתקשר, לא שומעת, ישנה.
מה פתאום ישנה בתשע בבוקר????
בחדר כביסה מכבסת, מייבשת.
חוזרת לחדר, מציצה בטלפון, רואה שהנער חיפש אותי
שלח הודעה, שלח ווטסאפ, התקשר שוב, לא בהיסטריה, מה פתאום.
כי איך יכול להיות שאני לא עונה מיד.
“אני צריך את מכנסי הרכיבה שלי, עכשיו, בבקשה”
בעודי מקללת בשקט, לא שיש מי שישמע, עדיין בשמלת בית.
הטלפון מצלצל, הפעם עונה רק כי ראיתי אותו עושה קולות וצבעים לא ששמעתי חס וחלילה.
אבא של הנער: “יואבי חיפש אותך הוא צריך….”
כן אני כבר יודעת, מוחה זיעה מהמצח, הוא מתקיף מכל הכיוונים הילד הזה.
{ יש לו מורה טובה}
לוקחת את עצמי, והסמרטוט שעלי, כובע, צעיף, מפתחות וארנק, נכנסת לרכב.
וכיאה לנהגת מרוץ שאני, מצליחה לקלל ולכעוס על הנהגים שמפריעים לי בחמש דקות נסיעה שיש לי.
{החלונות סגורים, לא לדאוג, אני גם צועקת בשקט}
הגעתי, אני מושיטה את היד לקחת את מכנסי הרכיבה הרגל כבר מחוץ לרכב,
אין מכנסיים. מזיזה את הראש והעיניים גם הם רואים שאין מכנסיים.
אוי, צועק עלי המוח, השארת אותם על הספה בבית.
מתקשרת לנער, הוא עונה
“לא נורא אמא יש עשר דקות תספיקי לחזור ולהביא לי”
דוהרת ברכב, חושבת שהוא סוס, מאיצה והוא צוהל בכעס
מתקשרת לאח הגדול שלו שרק התעורר
“זרוק לי מלמעלה את המכנסיים של אחיך”
רדום, מהמהם לי בעצבנות: “מה את רוצה ממני”
“הלו” אני צועקת לו מלמטה (לפומית הטלפון) “תפקח את העיניים, לא מספיק לקום מהמיטה ולענות לי לטלפון.”
בסוף הוא מוצא אותם, איך לא, הם מול העיניים שלו
השלל בידי ואני דוהרת חזרה לחוות הסוסים, הפעם הכביש ריק, לא צריך להוציא מילים לא נאותות מהפה.
משעמם, אני מתחילה לצחוק על עצמי בקול גדול.
מגיעה, יורדת מהרכב
ניגשת אל הנער שעומד ליד המדריך המקסים שלו
“גנוב הילד שלך” הוא אומר לי “רק שלא ישכח את הראש בבית”
יואבי צוחק ” לה אין זכות דיבור, הגוף מטייל בעיר הראש שלה קבוע נשכח בבית.”
אה
ועל הראש שלא זוכר צומחת לאיטה פלומת אפרוח של ברבור שחור
