היא אף פעם לא ידעה אם הוא יגיע לפגישה או לא. תמיד סיפרה לעצמה בראש איך תיכנס למאזדה הקטנה והחבוטה שלה ותיסע משם חזרה הביתה, בוכה כנראה, ואיך השותף שלה לדירה, עומר, יבין מיד, למרות שהיא תמחה את הדמעות בכניסה, והם ישבו שניהם וישתו משהו והיא תבטיח לא לפגוש אותו יותר לעולם, ואפילו לא לענות לו להודעות. עומר יתבאס בשבילה על השלוש מאות שקל שהלכו על הצימר בלי שהיא השתמשה בו, ויגיד שלפחות אם היא היתה מודיעה הוא היה מזמין לשם את הבחור האחרון שהוא יצא איתו. אחרי הכל, זה היה צימר מפואר, עם ג’קוזי, לא משהו שהיא או עומר יכלו להרשות לעצמם בשיגרה, אבל הוא, האיש שלה, התעקש שיפגשו בו, ולא בדירה הקטנה שאותה חלקה עם עומר בפלורנטין.
זה היה הסרט שרץ לה בראש בכל פעם שישבה על המיטה הענקית וחיכתה לו. תמיד היא נכנסה ראשונה, לבדוק שהכל שקט ובטוח. היא אפילו התקשרה למפעיל לפתוח את השער כשהוא הגיע באאודי מנהלים המבריקה שלו, שמא מישהו יזהה את קולו.
זה לא שהוא אי פעם הבריז לה, ובכל זאת, זה מה שעבר לה בראש כל פעם בחמש הדקות האלו. היא שאלה את עצמה לא פעם למה. נכון שהוא היה נשוי, אבל אהבה לא היתה שם מזמן, אם אי פעם היתה, ולאשתו כבר מזמן לא היה אכפת איפה הוא. ונכון שהוא היה שותף בכיר במשרד עו”ד, וכל רגע היה עלול להתעורר איזשה מקרה חירום, אבל זה מעולם לא קרה, ואם היה קורה, הוא היה מודיע. הוא היה אחראי.
האמת, היא גם חשבה שיש לו רגשות כלפיה. היא חשבה שהיא רואה משהו בעיניו כשהסתכל עליה בעודו מפשיט אותה לאט, שהיא מרגישה משהו כשחיבק אותה ולא עזב גם אחרי ששניהם גמרו, גם אחרי הפעם השניה. היא חשבה, אבל היא לא היתה בטוחה. איך אפשר להיות בטוחה במצב כזה?
וכך היא מצאה את עצמה יושבת שוב על המיטה הרחבה, שמאות אנשים הגירו עליה את נוזלי גופם, ומדמיינת איך תצא משם לבד, כמו שנכנסה, אפילו בלי הסומק הזה בלחיים שעולה אחרי מעשה אהבה מוצלח.
הטלפון שלה הואר פתאום לידה, והיא חטפה אותו והסתכלה בהודעה שהתקבלה. ההודעה היתה ממנו, ולשניה חשבה שהנה, הוא מודיע שלא יבוא. אבל בהודעה נאמר: “אוהבת דובדבני אמרנה?”
“לא מכירה,” היא ענתה, תמהה על השאלה.
“תעשי גוגל,” הוא ענה. “מיד מגיע.”
ההקלה שהתפשטה בה היתה כמו סם ממריץ וסם שינה גם יחד. היא הקלידה את השם לתוך הטלפון וקראה על זן הדובדבנים הכהים בעלי הטעם העשיר, החמצמץ, הגדלים בצפון איטליה, ומשווקים בעולם משומרים בסירופ מתוק. התמונות עוררו בה חשק למשהו מתוק.
היא היתה שקועה כל כך במתכונים לקינוחי דובדבנים שרעש הדלת הנפתחת הקפיץ אותה. הוא לא ביקש אפילו שתתקשר למפעיל לפתוח את השער, ועשה זאת בעצמו. הוא עמד בדלת במלוא גובהו וכתפיו הרחבות, והיא לא יכלה אלא לחייך אליו.
“אז מה, אוהבת?”
“נראה לי שמאד,” היא ענתה, ולא ידעה אם דיבר על הדובדבנים או על עצמו.
הוא סגר את הדלת מאחוריו ובדק פעמיים אם היא נעולה, ואז אסף אותה אליו. היא נצמדה אליו, נושמת את הריח שלו, מרגישה את המוצקות שלו ומתפלאת שהוא אמיתי, בכל פעם מחדש. הוא אחז בערפה והצמיד את שפתיו לשפתיה, והיא חשה איך האש שבה מתלהטת בשניה, אבל אז הוא עצר והרחיק אותה, חיוך מסתורי על שפתיו.
הוא הסיר ממנה את השמלה השחורה הפשוטה שלבשה ולרגע רק עמד והתבונן בה, שותה בעיניו את העירום שלה, שאף פעם לא שבע ממנו. אחר כך הסיר ממנה גם את החוטיני והוביל אותה לשכב על המיטה.
“עצמי עיניים,” הוא אמר לה, “ואל תזוזי. יש לי משהו להגיד לך.”
“מה?”
“ששששש…! מה אמרנו? את צריכה להבין לבד.”
מהתיק שלו הוציא צעיף שחור וקשר את עיניה. את ידיה הוא לא היה צריך לקשור. היא היתה ילדה טובה מאד.
היא שמעה אותו מוציא עוד משהו מהתיק, סוגר אותו, אולי קול פתיחה של קופסה… והוא חזר לשבת על המיטה, לידה.
משהו רטוב נגע בשפתיה, אבל הוא לא היה קר כמו מים. הוא היה חמים קצת וסמיך. בחשש מה הוציאה קצה לשון לבדוק, וטעם מתוק חמצמץ עשיר מילא את פיה, רקד על לשונה וניגר לתוך גרונה.
“אוהבת?”
היא רק הנהנה בראשה.
“יופי. עכשיו די ללקק. שימי לב.”
המשהו הרטוב, שהיה גם עגול וחלקלק, שעכשיו הבינה שהוא דובדבן, צייר פס אופקי על שפתיה, מקצה לקצה. אחר כך הוא חזר למרכז שפתיה והחל לרדת, משאיר אחריו שובל דביק ומתוק: סנטר, צוואר. בבסיס הצוואר הוא עצר, שרטט שוב קו אופקי קצר ונעלם.
במקום הדובדבן היא הרגישה את שפתיו עוקבות אחרי הקווים, מלקקות את העסיס – שפתיים, מצד לצד, במורד הצוואר ודי.
I
הטעם המתוק עדיין מילא את פיה, והתחושה של לשונו צמררה אותה. היא הקשיתה את גבה מעט, מנסה לרמוז לו שימשיך למטה, אבל הוא הפסיק, והדובדבן חזר לצייר עליה, מביא איתו כמות חדשה של עסיס. הפעם הוא התחיל בין שדיה, עלה להקיף אחד מהם, ירד למטה עד הטבור שלה, טבל לרגע בתוכו ואז עשה את אותו מסלול בחזרה לצד השני, הקיף את השד מלמעלה וסיים בעמק שבין השדיים. היא חשבה לעצמה שהוא צייר עליה לב, אבל המחשבה נעלמה כשהלשון שלו חזרה לעקוב במדוייק אחרי מסלול הדובדבן, אוספת את העסיס המתוק איתה. הפטמות שלה היו קשות וזקורות, והיא ניסתה לכוון אותן לפה שלו, אבל הוא לא סטה מהמסלול המצוייר באדום כהה, ולא עזרה לה אפילו הגניחה הקלה שלא הצליחה לעצור כשהלשון שלו טבלה בשקע הטבור שלה והוא מצץ אותו קלות.
3>
כשהלשון שלו נעלמה שוב היא כבר ידעה למה לצפות, רק לא איפה. הדובדבן נגע במותן שלה וטיפת נוזל נטפה ממנו למטה, מעוררת בה עוד צמרמורת, אבל הדובדבן לא הלך בעקבותיה אלא עשה את דרכו לאט לכיוון עצם האגן שלה, ואז, כמו חיוך, נגע קלות בירך, בדיוק בגבול שבינה לבין שפתי הפות החיצוניות שלה, ובלי שום אזהרה נחת הישר על הדגדגן שלה, שכבר היה נפוח כולו. היא גנחה, והוא השתיק אותה שוב, והדובדבן המשיך במסעו, משחזר את המסלול מהצד השני, מהמותן השניה ומטה, עד שהגיע שוב לאותו מקום, ושם הוא פשוט נשאר, לחוץ על הכפתור האדום שלה. עסיס מתוק נטף ממנו אל בין רגליה ופלחי ישבנה, מזדחל לאיטו וממלא כל חריץ וקפל, יותר עסיס מכפי שיכול היה להיות בדובדבן אחד, והיא הבינה שהוא השתמש במה שנשאר בקופסה. היא התנשמה בכבדות, יודעת מה יבוא מיד, ואכן, הלשון שלו התחילה במותן שלה, אוספת מתוק בדרכה למטה, אבל הוא לא נגע בדובדבן, שהמשיך לשבת לו על הדגדגן שלה כמו מלך על כיסא המלכות, אדום על אדום. במקום זה, הלשון שלו עברה למותן השניה שלה וחזרה על המסע, והיא חשבה שיש סיכוי לא רע שהיא תגמור ככה, רק מרוב ציפיה והתחושה הזו של העסיס שנוזל עליה והדובדבן שלוחץ על מרכז העונג הפועם שלה. הרגליים שלה רעדו והיא נשכה את שפתיה כדי לא לגנוח בקול, אבל אז הוא הגיע שוב לדובדבן, משך אותו לתוך פיו תוך שהוא מוצץ בעדינות את הדגדגן, ואז החל לאסוף בלשונו את כל העסיס שנזל. היא רעדה כולה, הגניחות שלה כבר בלתי נשלטות, וידיה נאחזו בחוזקה בסדין כשלשונו ושפתיו ליטפו קפל קפל של בשרה הרוטט, באיטיות אכזרית, והוא לא נתן לה לגמור.
U
כשהיתה מלוקקת לשביעות רצונו הוא הרים את ראשו, שלח את ידו והסיר את כיסוי העיניים שלה. לרגע הכל היה מסנוור, על אף שבחדר שררה חצי עלטה, אבל אז העולם התבהר והיא ראתה את פניו לידה. הוא התבונן בה בריכוז. “הבנת?” הוא שאל, והיא חייכה והנהנה. “ילדה טובה,” הוא אמר וחזר להתמקם בין רגליה, ושניה לפני שצלל להרים אותה למקומות שבהם היא כבר לא היתה היא אלא גוש פועם של עצבים חשופים, היא הצליחה להגיד: “גם אני אוהבת אותך!” ואז האש אחזה אותה כשהוא נתן ללשון שלו לרקוד ריקוד מטורף, והמתוק התערבב בראש שלה עם אדום, והיא התפוצצה כמו אלף זיקוקי די נור.
אחרי שהנשימה חזרה אליה, היא שאלה אותו: “יש לך עוד דובדבנים כאלה?”
“כמה שאת רוצה,” הוא אמר, והראה לה את הקופסה המלאה בגולות אדומות כהות ומבריקות בתוך עסיסן הדביק והסמיך. “קניתי אותם בשבילך.”
“אז אפשר?” היא שאלה והושיטה יד.
היא לקחה ממנו את הקופסה ובדחיפה קלה השכיבה אותו על המיטה.
“ועכשיו,” היא אמרה, “גם לי יש מה להגיד לך.”
***
כתיבה וצילום: גל ברקן
