השבוע החלטתי להקדיש פוסט לנושא שמסקרן אותי שנים רבות, גם באופן אישי.
האם גברים מחוברים רגשית, כאלו שמתמללים רגשות, ומסוגלים להביע חיבה גלויה, נועדו לסבול משברון לב בסבירות גדולה יותר מגברים שנתפשים כקשים להשגה, מסתוריים, שתקנים, ואפילו נכים רגשית.
כמובן שהנושא עמוק ומורכב, ופוסט אחד צר ודל מלהכיל הכל, וסביר מאוד להניח שיהיו בו הכללות, אבל עדיין, נראה לי חשוב מספיק.
בנימה אישית, הייתי כמה פעמים בחיי בסיטואציות בהן חשתי שזה בסדר להיות פגיע, ולחשוף פחדים.
התוצאות עד כה היו תמיד שליליות, והתגובות של בנות המין היפה נעו בין חוסר סבלנות מוחלט, לסלידה מופגנת.
לפני כמה עשורים, הייתה לאבי קושניר הצגת יחיד שנקראה “להציל את איש המערות”, המספרת על ההבדלים בין נשים וגברים.
המסר היה “אנחנו הגברים נאנדרתליים, לא תצליחו לשנות אותנו…”
להגיד לאישה שהיא לא תצליח לשנות גבר, זה כמו להגיד לצוקרברג שהוא לא יכול להקשיב לי ולשתול לי פרסומות מותאמות על הפיד…
ואכן, הנשים הישראליות, ברגישות ובנחישות, הקפידו לייצר תחושה בגבר הצברים הקוצניים, השתקנים והמסתגרים שהגיע הזמן לצאת מהמערה.
זה בא לידי ביטוי בתרבות הכתובה והמצולמת, בהומור וכמובן שגם ברשתות החברתיות.
המהפכה השקטה הצליחה, ויותר ויותר גברים פנו לטיפול פסיכולוגי, גילו את הצד הרך והנשי שבהם, למדו לדבר רגשות, למדו לאהוב….
כהכנה לכתיבת הפוסט ערכתי סקר קצר בקרב הנשים בפיד שלי. שאלתי
“נשים, עם יד על הלב.
מה אתן מרגישות כשהגבר שלכן מגלה חולשה, ועוד מודה בזה בקול?
איך אתן מתייחסות כשהוא אומר לכן בדיוק מה הוא מרגיש, כולל הפחדים הכי עמוקים?
ואוסיף.
את רוצה שהוא יגיד לך שהוא אוהב אותך. זה ברור.
אבל שיגיד לך כל יום?
ואיך תגיבי אם יגיד לך כמה פעמים ביום? בכל שיחת טלפון? בסיום כל הודעת טקסט?”
התוצאות לא הפתיעו אותי בכלל, והנשים שבחרו לענות היו מאוד מאוד בעד הגבר החדש.
תגובות כמו “ברור שהייתי מכילה”, “גברים חייבים להבין שלדבר על רגשות זה חוזק, לא חולשה!” ו “אני מחכה ליום הזה…” די שיקפו את מה שהערכתי.
נשים אומרות שהן רוצות שהגבר שלהן יצא מהמערה ויצטרף לשיחה הערה שליד מדורת הרגש.
למה אומרות שהן רוצות?
כי מחקרים שנערכים חדשות לבקרים בנושא הסיבות העיקריות שגורמות לנשים להימשך לגברים מוכיחים בדיוק ההיפך ! (הינה קטע ההכללה, נא לצעוק לפי הסדר…)
לפי מחקרים שנערכו בכל רחבי העולם נשים נמשכות לגברים אדישים אליהן, שלא מעניין אותם איך עבר עלייך היום, שהם כל כך בטוחים בעצמם, שאין להם ספק שיכבשו אותך, ואפילו קצת מאוהבים בעצמם.
נשים נמשכות לגברים שתקנים, כאילו שלא יספרו על הילדות שלהם ובטח לא ישאלו אותך על שלך,
גברים שגם כשהם אתך, את יודעת שבכל רגע הוא יכול לקום וללכת למישהי אחרת.
הגדיל למצוא מחקר ישראלי-אמריקאי שהראה בצורה ברורה וחד משמעתית את הפער בין התפישה המנטלית של נשים, לזו הפיזיולוגית.
במחקר, שנערך בשיתוף של המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת רוצ’סטר, נשאלו סטודנטים וסטודנטיות מה התכונה שתגרום להם להימשך לבן זוג אפשרי. שני המינים ענו ש”פרטנר מתעניין וקשוב, שמקדיש תשומת לב”.
אבל,
בעוד שגברים אכן נמשכו יותר לנשים שהפגינו גילויי חיבה, הקשבה ותשומת לב, הנשים דחו את הגברים הנחמדים, ונמשכו הרבה יותר לאילו שהפגינו חוסר אכפתיות ועניין. בקיצור נשים ישראליות ואמריקאיות נמשכו הרבה יותר ל”בחורים רעים”, בניגוד מוחלט להצהרה הקודמת.
פרופסור גורית בירנבאום, מנהלת המחקר קישרה את הסתירה העמוקה הזאת בהתנהגות הנשית בשתי סיבות עיקריות.
האחת, שגברים קשובים נתפשים כמניפולטיביים. הרי הקשבה איננה תכונה גברית וגבר המקשיב לך ככל הנראה רוצה להשיג משהו (בעברית – אם הוא שאל איך עבר עלייך היום, כנראה שהוא רוצה שתגמרי אותו איתו, במיטה!).
השנייה (ובעיניי הבעייתית ואפילו העצובה), שגברים שמראים עניין ומעניקים תשומת לב נתפשו כפגיעים, ועל כן מידית הפכו ללא אטרקטיביים..
האם זה המצב?
האם בחורים נחמדים נועדו להיות לבד?
את תמונת הקאבר לפוסט צילמה בכישרון רב רוני קנלבאום
