הנסיך ממחלף עירון

הנסיך ממחלף עירון

בסוף היא נכנעה לגחמותיה. כמה ניתן עוד היה למשוך מכונית מעלת עשן לאורך כביש שש, ועוד בשמונה בבוקר כשכל המדינה בפקקים. ולמרות שחשבה שאוליי תוכל לסחוב עוד טיפה, הרי שצפירות הנהגים מאחור ופרצופיהם הזועפים שנשלחו לעברה בעת שחלפו על פניה, שכנעו אותה שזהו. שמכאן היא כבר לא זזה.
אז היא עצרה בצד הדרך ואפילו לא סובבה את המפתח. בכל מקרה הנבלה האדומה הזאת דגם תשעים וחמש תדומם עצמה למוות בעוד דקה.

"פששש" היא חשבה "איזה חום היום". אבל מייד התיישבה בשוליו של הכביש כאילו מחכה לאביר שיבוא לחלצה, כאילו לא היה לה מקום נעים יותר להמתין בו כעת. אבל שני הכאילו ההם היו באמת ולא ככה סתם כגוזמא. גם כי במקום שהיא הייתה בו כעת לא נשאר עוד צל והשמש כיסתה את הכל וגם כי היא באמת, באמת קיוותה שיגיע נסיך, ועם כזאת תקווה בלב, השמש היא רק תפאורה.
אז היא ישבה וחיכתה לנסיך, ואם לא נסיך אז מוסכניק ואם לא זה ולא זה, אז לפחות מישהו שירצה בה. אפילו גוי.
אבל עמוק בתוכה היא ידעה שכאן זו ישראל, ולמרות שכביש שש עשוי להטעות עם הנופים הפסטורליים שלו וטכנולוגיית שלושת הנתיבים. עדיין היתה לצידה את הקקאמייקא שנת תשעים וחמש האדומה שתזכיר לה שהשמש היא אותה שמש, שנסיכים יש בדנמרק או באנגליה ושבמקרה הכי טוב יגיע לה יורי עם מכונית צהובה ממרכז השרות של כביש שש.
ואז, באמצע המחשבה הזאת הוא עצר. 
בקול חריקת בלמים היסטרית ובלי לאותת. 
כאילו נזכר רק עכשיו שרצה לעשות כך מזמן.
היא הסתכלה בו בעת שיצא מן הרכב. מחד רצתה שיבחין בה, מאידך רק הגניבה מבט. גבר מרשים וגבוה כזה, עם ג'ינס וחולצה פרחונית מסוגננת, קצת שיער מאפיר, אבל רק לטובה. 
הרכב שלו היה בצבע לבן וזה תמיד עדיף מצהוב. הוא התיישר ומתח את שריריו והיא החסירה מאית מקצב חייה.
"זה שלך?" הוא צעק לה.
"כן" היא ענתה, "תודה שעצרת".
היא קמה ממקומה וקרבה לכיוונו, לרגע השפילה מבט. 
אך לדאבונה, עינייה השוררות לא שמעו לתחינתה, הן היו עסוקות במה שעיניי בחורה עושות הכי טוב. 
הן חיפשו טבעת, אך זו לא הייתה. רק איש גבוה עם מכונית לבנה.
הוא ניגש אל תא המטען והוציא צידנית לבנה עם מכסה בצבע כחול. ממנה הוא שלף בקבוק משקה צונן וכוס פלסטיק ריקה. הוא מזג והגיש לה, היא השפילה מבט. לאחר מכן לגמה בשקיקה את הכל.
הוא חייך לעברה, היא הסמיקה אך לא מהשמש. אחר כך אמרה רק תודה.
"מה תודה" היא חשבה לעצמה, "זה כל מה שיכלת להגיד?". 
אבל זה כבר לא היה משנה ממילא, כי הוא כבר היה עמוק בתוך המנוע של האוטו שלה.
"יש לך בעיה עם הקרבורטור" הוא צעק למרות שהיא עמדה ממש לידו. זה הצחיק אותה ושוב היא הסמיקה. הוא התיישר והסתובב אליה. לאחר מכן חייך ואמר "לצערי לא אוכל לעזור. זה הקרבורטור. אבל אוליי תרצי טרמפ?"
"בטח" היא ענתה, "לאן אתה מגיע?".
"לא רחוק" הוא ענה והחיוך שעל פניו ממס את ליבה, "אום אל פאחם. כאן ממש, עוד כמה קילומטרים יוצאים ימינה לוואדי ערה ואז...".
"לא תודה" היא עצרה את דבריו כבת למלוכה, "אני... אני נשואה".

I.V. Olokita


איי. וי בוודאי יכחיש אבל אין מה לעשות, הוא כבר בן ארבעים.
הוא בוגר תואר בלוגיסטיקה ותואר שני בניהול מצבי חירום ואסון. 

אולוקיטה גדל והתחנך בקיבוץ גרופית אשר בערבה הדרומית וכיום מתגורר באר יעקב. הוא נשוי ואבא לשניים. 
והוא מסתתר תחת שם עט...
בשנת 2014 איי. וי הוציא לאור את ספר הביכורים "עשרה חוקים פשוטיםאשר זכה בתחרות nenowrymo הספר זכה להצלחה גדולה בגרסתו האלקטרוני והיה לאחד הספרים הנמכרים ביותר באתרי המכירות באינטרנט. בשנת 2015 יצא לאור גם ספרו השני של אולוקיטה "להרוג את אלוהיםומיד הצטרף אל רשימת הנמכרים ביותר גם כן. בחודש מאי 2016 יצא לאור ספרו השלישי של אולוקיטה "רעה" ובתחילת שנת 2017 יצא לאור בגרסה האלקטרונית קובץ הסיפורים הקצרים שלו "רק אלוהים יודע".