“אהבה מתחילה בבית. אין זה משנה כמה אנחנו עושים, אלא כמה אהבה אנו משקיעים בכל דבר שאנו עושים.” (אמא תרזה)
הבית שלי היה קיים בראש שלי, בלב שלי, עוד הרבה לפני שהוא היה קיים במציאות. לקח למציאות זמן מה להדביק את החזון שלי, ובינינו, אני לא הייתי מוכנה אליו עוד. היו שיעורים שהייתי צריכה ללמוד, גלמים שהייתי צריכה לצאת מהם, עיניים לפקוח וכנפיים לפרוש. כשהגיעה העת זה היה פשוט מאד. לא תמיד קל, אבל מאד פשוט. היה רק צריך להעביר את התמונה שהיתה לי בראש לשטח אדמה של חצי דונם. קלי קלות.
תמיד אמרתי שאגור ברעננה, על חצי דונם, בבית שיהיו בו ארבעה כיווני אוויר, שהחזית שלו תפנה דרומה, ושיהיה מלא אור ואוויר.
כולם צחקו עליי. המגרשים ברעננה, רובם לפחות, הם ממזרח למערב, והם כל כך קטנים שזה לא הגיוני לא לבנות דו משפחתי. גם לא היה לנו כסף.
“חכו,” אמרתי למפקפקים. “חכו ותראו. מחשבה יוצרת מציאות. הבית שלי קיים כבר. נותר רק להגיע אליו.”
אני באמת צריכה להגיד איך זה הסתיים?
להשקות בטון
לא יודעת כמה מכם יודעים זאת, אבל כשיוצקים תקרות בטון, בעיקר בקיץ, כשחם ויבש, צריך “להשקות” את הבטון מדי יום, שלוש פעמים ביום. אם לא, השכבה העליונה מתייבשת, אבל בפנים לא, והמים שנכלאים בפנים גורמים לפיצוצים בבטון, או בקיצור, לא טוב. אז משקים. כן, בצינור. גם אלה שבנו בית בטח לא מודעים לעניין הזה, כי בשביל זה הבאנו קבלן ופועלים וזה, לא?
הגבוה ואני היינו הולכים להשקות את הבטון שלוש פעמים ביום על כל יציקה, והיתה כמות אדירה של בטון. תארו לעצמכם שלד של שני בתים המחוברים בגשר רעוע, אין מדרגות (אין אור במדרגות), הגינה היא בור ענק באדמה שעליו מגשרים קרשים, מהם עולים סולמות מאולתרים לגג החדש. שלוש פעמים ביום. לפתוח את השיבר למטה, להעלות לגג מטרים על מטרים של צינור, ולהשקות איזה חצי שעה, ואז את כל העניין הזה ברוורס, ואחרי כמה שעות שוב. תענוג, הא?
אז זהו, שכן!
בדרך כלל היינו הולכים יחד. זה היה הבילוי הרומנטי שלנו, לשפוך מים ואהבה לתוך כל חלקיק בטון שנכנס לבית הזה. בכל יציקה פיזרנו גם מטבעות כסף, שיהיה למזל.
זה, אגב, יהיה פעם הטארדיס, חדר העבודה שלי:
לבנות ולהישאר ביחד
כמה הזהירו אותי שזה מבחן לזוגיות, כמה בתים ראיתי של זוגות שסיימו לבנות והתגרשו…
אני לא יודעת מה הביא אותי לקחת את הסיכון המסויים הזה. אולי זה שהבית כבר היה קיים בראש שלי, וראיתי אותנו גרים בו, עם כל האור והאוויר והאהבה. אולי זה כי כבר עברנו את כל המבחנים האפשריים וידעתי שנעמוד בזה, ואולי אני סתם אהבלה ששיחק לה המזל.
אבל בניית הבית היתה עונג צרוף. המפקח, הקבלן, הפועלים, כולם אמרו שעוד לא ראו בעלי בית שנמצאים כל יום באתר, לפעמים יותר מפעם ביום. הבית היה כמו מגנט. לא יכולנו להתרחק ממנו לזמן רב, ותמיד היה מה לעשות, על מה לתת את הדעת, טעויות לתפוס בזמן, עצות טובות לקבל ולתת, והיתה חברות. הפועלים שלי לא היו מתיישבים לאכול עד שנאסים לא היה מוצא אותי איפשהו בבית ומושיב אותי לאכול איתם, וטוב שכך, כי אחרת הייתי שוכחת. פעם בכמה זמן הייתי מפתיעה אותם עם שווארמה לכולם, קופסת מאפים טריים מקונדיטוריה ושתיה או משהו אחר שעלה על דעתי. הישיבות המקצועיות אצלנו תמיד היו הכי כיפיות, כי תמיד היה אוכל וצחוקים. על כל יציקה הקבלן שלנו, איבראהים, דאג לפתוח מנגלים ולעשות על האש לכולם. בכל פעם שמשהו השתבש, ודברים תמיד משתבשים בפרוייקט בסדר גודל כזה, אמרתי לעצמי – או! כנראה שזה לא היה מספיק טוב קודם, והנה ההזדמנות שלך לעשות את זה טוב יותר. וזה עבד! הטעויות לגמרי עבדו לטובתנו בסופו של דבר, כי הרי זה הכל עניין של נקודת מבט.
את בעלי המלאכה שלנו, אגב, בחרנו קודם כל על פי האנרגיות שהביאו איתם. היתה בינינו הסכמה מוחלטת שיעסקו במלאכה רק אנשים שיבואו מאהבה, וטרחנו להשקיע בקשרים האלה, לדאוג שיהיה לכולם נעים באתר. לא פלא שרוב האנשים הללו נשארו חברים שלנו, ברמה זו או אחרת, גם שנתיים אחרי.
שיווי משקל עדין
באתר בניה חייבים ללכת בזהירות, במודעות לסכנות ולא אחת בשיווי משקל, כי כל נפילה יכולה להיות הרת אסון. כשבונים בזוג, זה בדיוק אותו דבר, והאיזון הזוגי נבחן כאן באקסטרים שלו. לכל זוג שיווי המשקל שלו, אבל אם כל אחד רואה את השני לנגד עיניו, זה עובד. במקרה שלנו הגבוה שיחרר לי את כל ענייני העיצוב, כי הוא ידע כמה זה חשוב לי, ולא בגלל שהוא לא מבין בזה. כל מרצפת בבית, כל קו וכל תת גוון של פרזול או קיר נבחרו על ידי בקפידה, כל פריט ריהוט או גוף תאורה, ואת העצים בגינה סימנתי אחד אחד בסרטים צבעוניים במשתלה, עם חום גבוה ובגשם. מטורפת.
אני השארתי לגבוה את כל ענייני ההנדסה, הבטיחות ותזרים המזומנים, כי ידעתי כמה חשובה לו ההרגשה שאנחנו בשליטה על העניין הזה, שהכסף לא פשוט נוזל. אני לא אגיד לכם כמה פעמים הוא קלט טעויות לפני יציקה, קירות שהיו מוקמים לא במקום לו לא היה שם לב, ועוד ועוד.
אז כשאני רציתי צינור פרספקס דווקא, שדרכו תיפול הכביסה מהקומה השניה, הוא הלך והשיג לי אחד, למרות שהוא התרוצץ בשביל זה בעשרים מקומות, למרות שזה עלה פי עשר מלבנות אותו מגבס. כי אני רציתי שקוף. כשהמדרגות נבנו בשיפוע שלא היה מתאים לי הוא הכריח אותם להרוס הכל ולבנות מחדש, יעלה כמה שיעלה, העיקר שיהיה לי נוח בבית שלי.
אני, מצד שני, מצאתי פתרונות יצירתיים כדי להוזיל עלויות וגם לקבל את מה שרציתי. נגיד, נסעתי לשבועיים לסין ועבדתי מבוקר ועד לילה כדי להביא בזול את כל מה שהיה דרוש.
במקום מתח בזוגיות, הבניה יצרה הרמוניה מדהימה.
אני גרה פה!
שנתיים אחרי שעברנו, אני עדיין מגיעה הביתה ונשימתי נעתקת. “אני גרה פה!” אני אומרת לעצמי בלחש שוב ושוב, מאמינה ולא מאמינה. החלום שלי, התמונה שהיתה לי בראש, של הבית החם, מלא האור, האוויר והאהבה, קמה והיתה למציאות. הגבוה עדיין מסתובב לפעמים בעיניים נוצצות בבית, ואז בא אליי ואומר: “אני מת על הבית הזה. אני מת עליך.”
החברים שלנו, החברים של הילדות, כולם רוצים לבוא לפה, ואם אפשר לא ללכת. זה לא מוזיאון, זה בית חם ונושם, ובדרך כלל מבולגן קצת, שבו תמיד יש אוכל במקרר (טוב, כמעט תמיד) וקפה טוב, תפוזים על העץ ונביחות של כלבות.
מקום בלב
אם תחשבו על זה רגע, אהבה היא כמו החזון הנוצץ של בית, התמונה הזאת שהיתה לי בראש, אבל מערכת יחסים צריך לבנות, בדיוק כמו בית, ואם לא משקים את הבטון כל יום, הוא נסדק, ואם לא מאפשרים מקום לאוויר ולאור להיכנס, אז הם נשארים בחוץ, ואם לא זוכרים לחגוג את הנס הזה כל רגע, אז מהר מאד זה לא יותר מאשר תחזוקה שוטפת.
לא פלא שאנשים שבאים לכאן לא רוצים ללכת. הקירות פה ספוגים באהבה של כולנו, בשמחה ובהודיה שלנו על המתנות שקיבלנו. האנרגיות פה עוטפות, מחבקות, האור והחום חודרים לעצמות.
חוץ מזה שאני מעצבת ממש מוצלחת!
תגידו בעצמכם.
ואם גם אתם רוצים להיכנס לבית שלי לשעה קלה, ולהרגיש את האהבה בקירות… בואו להרצאה או לסדנה. הקפה עליי.
כאן נרשמים: אהבה היא (לא) משחק ילדים
