“היא יושבה בחלון..”
מתנגן ברכות קולו של אריק איינשטיין ברכב, הם מנמנמים להם ואני מגבירה מעט את הווליום ולוחצת עוד קצת על דוושת הגז. מאיצה קצת ברכב ששכרנו שיביא אותנו מהר יותר חזרה מהכביש היחסית שומם, לשתי עיירות מרגשות של דרום ספרד.
המהוות דוגמה אופיינית לבנייה ספרדית בסגנון הרנסאנס במאה ה-16.
לא שאני יודעת מהי בנייה ספרדית בסגנון הרנסאנס במאה ה- 16, מה שאני כן יודעת שמהרגע שפקחתי את עיני ב-8.00 בבוקר החשוך למדי שלמחרת הלילה שהגענו לספרד, כל שראיתי היה חלונות ומרפסות. אבל לא סתם מרפסות וחלונות, כל בנין עם חלונות ייחודיים לו. כמעט ולא היה בנין אחד דומה למשנהו. הסתובבתי מוקסמת בכל מקום שהגענו אליו. הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות.
החלונות קרצו לי כשקרני השמש פגעו בהן, והעיצוב המיוחד שלהם גרם למשבי הרוח הקרים למדי למשוך את תשומת ליבי.
אנחנו מגיעים לאובֶּדָה. נכנסים לעיירה וכאילו מישהו מצייר לפני את הכביש, הבתים ואפילו את האנשים, אני מרגישה כאילו אני נוסעת על כן ציור אחד ענק.
אני מוצאת חניה, בכל זאת אי אפשר להפריע לעבודת הצייר, ואנחנו מתחילים לטייל בעזרת רגלינו.
הרחובות הצרים שכמעט ואי אפשר להלך בהם בזוג, ובודאי שלא בשלישיה, נדמים לי כמנהרת זמן ואור צבעונית.
הבניינים מהפנטים בצורת בנייתם, כל בנין מעוטר בחלונות מיוחדים משלו.
אנחנו מטיילים ברחובות העיירה שרק נראית קטנה, והמצלמה לא נחה לרגע.
אני מנסה לקטלג את כל החלונות והמרפסות, שהעין רואה, על פי הצבעים השמחים שהם ולעיתים על פי העיצוב שלהם במגירות הזיכרון על שלי.
כפתור המצלמה נלחץ ללא הרף, הזום עובד שעות נוספות, הלב והעיניים שלי לא שבעים מהמראות.
“בואי נשב לטאפאס ובירה” הם מושכים בזרועי, “תני ליד ולעיניים שלך קצת מנוחה”
אנחנו מתיישבים בכיכר יפיפייה, מזמינים סנגרייה ספרדית, יין הבית ובירה, איתם מגיעים כמה טאפאסים.
החלונות של הטירות שמסביב מתחננים בפני שאתייחס גם לעיצוב הייחודי שלהם.
האנשים שמסתובבים בשמש הקפואה נראים לי כאילו הם הגיעו ממאה אחרת,
אולי אפילו המאה ה- 16.
אני אוחזת בשתי ידי בכוס היין ושפתותי נחות על הזכוכית העבה ולפתע עוברת בי הבנה.
כאן בין חלון מהפנט לטאפאס, בין ריקוד פלמנקו סוער לשלוות האנשים, כאן חיים את הפנטזיה.
כאן זו ארץ החלומות שלי.
פה אני יכולה לחלום, לפנטז. לצאת לי למרכז העיר ולהיות מי שאני רוצה להיות עכשיו, ברגע זה. להציץ בחלון המהודר של החדר במלון, שנבנה במאות הקודמות, שומר סודות באדניו. החריצים הישנים שלו מספרים לי סיפורים שאפילו הלב שלי מבין שמותר לו, כאן במקום הזה, לחלום, לחשוב, לפנטז וגם לרצות הכל.
אני לוגמת לגימה גדולה מהיין ומתרוממת מהכסא. “לאן?” עיניו עוקבות אחרי.
“לא בטוחה,” אני שמה את המצלמה על כתפי ומתכופפת מעט מתקרבת לאוזנו, “נראה לי שראיתי את הפנטזיה הבאה שלנו”. אני מתיישרת מחייכת אל שניהם ומתחילה לצעוד אחרי אישה שלבושה בכתום וסגול, כל תנועה בגוף שלה קוראת לי ללכת אחריה.
אני מביטה לאחור, מנסה לצלם בעיני את המקום בו השארתי אותם, כדי אדע לאן לחזור.
הצעיר יותר מנופף לי בידו ואני יודעת שהם ימצאו אותי גם אם אני אאבד את עצמי ברחובות הצרים של קורדובה.
השמלה הקצרה של האישה בסגול כתום מתרוממת קלות ברוח והיא מניחה את אצבעותיה הארוכות שציפורניהן משוחות בלק זהה לבגדיה, על אחוריה, מחליקה את השמלה חזרה למקומה.
היא צועדת בצעדים מהירים, ולי מרגיש כאילו היא רוקדת לעבר יעד כלשהוא.
היא נעצרת, בדיוק כשאני מצלמת אישה תולה כביסה על מרפסת בגודל של קופסא, מסתובבת, מביטה בי, מחכה שאוריד את המצלמה מעיני ומחייכת אלי.
היא מסמנת לי באצבעה להמשיך ללכת בעקבותיה ואנחנו ממשיכות לצעוד בהפרש של כשני צעדים אחת מהשנייה.
היא מעיפה אלי מבט, שיערה השחור נע במהירות ונוגע בי לרגע, היא פותחת דלת עץ ירוקה ועיניה קוראות לי לבוא אחריה.
אני מביטה לאחור, אין לי מושג היכן אני, אבל שלא כרגיל, אין בי שום חשש.
שום חרדה או פחד לא צצים בי, רק הלב רוקד בי בדיוק כמו צעדי האישה שאני הולכת אחריה כמהופנטת.
“סינטהטה” {שבי} עיניה השחורות מסמנות לי על הספסל שבכניסה, קולה עמוק וצלילי הבס שלו מגיעים אל מרכז הבטן שלי.
אני מתיישבת על כריות גדולות וכחולות המרפדות ספסל מעץ. מסובבת את המצלמה אלי ומצלמת. “שאדע שאני לא חולמת” אני שומעת את הקול שלי מדבר אלי.
אני מתרגשת, אין לי מושג למה, אני לא יודעת היכן אני ומה הולך לקרות בעוד רגע מעכשיו.
אני מזדקפת, מניחה את המצלמה על בירכי, מסניפה בשאיפה עמוקה את הריח שעומד במבואה בה אני ממתינה, ריח שמשרה עלי שקט. אני מתרגשת ונינוחה כאחד והתחושה הזו לא מוכרת לי.
ראשה מציץ מהכניסה אליה היא נעלמה, “בנגה” {בואי} היא מושיטה יד ארוכה לכיווני.
היא הולכת בצעדי הריקוד שלה, אך הפעם מהר יותר. ידי בידה ואני מנסה לעמוד בקצב הליכתה.
אנחנו מגיעות לאולם גדול ואפלולי, בצד יושבים שני גברים, אחד כבר החל לנגן בגיטרה והשני מביט בי. “ביילה?” הוא מסמן לי להתקרב אליהם. אני מרימה ראשי אל האישה בכתום, ומנענעת את ראשי מימין לשמאל “אני לא יודעת לרקוד” אני אומרת לה ומנסה לתרגם את מילותיי בעזרת הגוף שלי ותנועות ידיים.
היא מחייכת אלי מגישה לי שמלה כמו שלה ועיניה אומרות לי “תחליפי”.
אני נעמדת מאחוריה, כאילו הגברים שבחדר לא יכולים לראות אותי, פושטת את בגדי ונעלי ולובשת את השמלה ונשארת יחפה.
היא מגישה לי שוב את ידה ומושכת אותי אחריה קרוב אל שני הגברים, “ביילה” שוב הבסים בקולה מנגנים על מיתרי הנבל שבליבי. היא מקרבת אותי צמוד אליה ומתחילה להזיז את הגוף שלי בתנועות הפלמנקו של הגוף שלה.
אני שוכחת שאני לא יודעת לרקוד, שידי ורגלי מעולם לא זזו בצורה מסונכרנת, אני כלל לא שומעת את הגיטרה, את השירה ומחיאות הכפיים של הגברים שבחדר. הכל מתנקז לגוף שלה שצמוד אלי. דרכו אני מרגישה את התנועה, שומעת את הצלילים ואני נעה וזעה בסנכרון מושלם לתזוזות הגוף שלה, כמעט כאילו אנחנו גוף אחד.
“גרסייס” אני שומעת קול גברי שקט לאחר דקות ארוכות ואני פוקחת את עיני.
שניהם יושבים מולי, ממש לא רחוק מהרחבה שמול הטפאס בר, “אין לי מושג היכן היית, אבל הריקוד שרקדת על הכיסא הזה היה אחד היפים שאי פעם ראיתי אותך רוקדת” הוא אומר ומניח בידי את כוס היין “תשתי, את בטוח צמאה עכשיו” החיוך שלו מרגש אותי.
