יושבת וקוראת בספר. אמצע החורף. הרוח החליטה שהאביב הגיע והיא נושפת בחום יבש על פניה. הים שממול אינו משתולל הערב, אלא מנפץ את גליו בעדינות אל שוברי הגלים.
למרות הרוח, הגלים מחייכים, מלטפים.
היא שקועה בספר, מידי פעם מרימה עיניים צופה בגלים, מלטפים אותה.
מלטפת אותם במבטה וממשיכה לצלול אל המילים, מילים המספרות על הרבה דמויות, במי מהן תבחר, מי מהן זו היא?
פה ושם מישהו פונה אליה, אחֵר מתיישב לידה ומנסה לפתח שיחה.
היא לא שומעת, גם לא רואה, רק את הים, הגלים והמילים הכתובות, שם היא שוחה עכשיו.
שם מנסה לפלס את דרכה לכאן או לשם, לליטוף הגל או למִשבָּר שלו, לעיניים שלו או לידיים. נודדת בין הדמויות, בין התחושות, בין התנועות.
היא חשה במישהו המתיישב לידיה, היא מעיפה מבט חטוף לעברו, גדל גוף, בעל זקן וכיפה שחורה על ראשו. הוא לא פונה אליה לא במילה ולא במגע, אבל נוכחותו מורגשת היטב.
מרגישה איך חודרות עיניו כל מעטה שעליה.
איך סודקות הן את השריון ששמה לפני ההליכה לים.
היא כבר לא לבד עם הים ועם הדמויות שבספר, האם העצובה והילדה השובבה.
זה מכעיס אותה ומפחיד אותה כאחד.
הוא מפריע לה בחיפושיה אחרי הדמות המושלמת בשבילה, נוכחותו לא מאפשרת לה להמשיך ולצלול למעמקי הדמויות, להמשיך ולשחות בניהן.
“ערב טוב” קולו נשמע.
היא, כמו מתעוררת מחלום, מרימה ראשה, מציצה איליו, עיניו היישר בתוך עיניה.
הקול נעים לא מנסה לפלוש, מלטף כמו הגלים, רק העיניים ממשיכות לחקור ולחפש.
מה הוא מחפש? מה הוא רוצה?
“ערב טוב” היא מוצאת עצמה מחייכת בתשובה.
“נעים מאד אני ישי” עיניו מחייכות “אוהב לשבת אל מול הים אחרי יום עמוס פגישות ואנשים, הים מרגיע אותי, הגלים מלטפים אותי והרוח נושא מחשבותיי לכל מקום שארצה.
ולך, מה עושה לך הים?”
קשובה לו, אך עיניה מביטות אל הים, הבינה פתאום ששאל אותה שאלה.
היא מסובבת ראשה אליו באיטיות, סוקרת את העיניים שאינן מפסיקות לרגע לחקור ומביכות אותה, את הזקן, את החליפה בה הוא לבוש, את הידיים שמונחות על בירכיו ונעצרת.
הוא גוחן מעט קדימה כמו לשמוע את התשובה שעוד לא נאמרה.
“זו פעם ראשונה שאני יושבת לי כאן לבד מול הים” קולה שקט כאילו מדברת לעצמה “זה היה חלום שמשום מה היה קשה למימוש, קשה ליישום. הערב לקחתי את הספר והגעתי לכאן.”
“הים ואוושת הרוח שהוא יוצר, עוזר לי לגלוש אל תוך הדמויות, לחפש אותי בהן.
יש כמה דמויות כאן שיכולות להיות אני, כלכך הרבה דמויות יש בתוכי?”
ישי מסתכל, עיניו כאילו מחפשות עוד דמויות שאיתה. הוא נשען אחורה, נינוח, כאילו לוקח לעצמו עוד רגע בו הוא סוקר אותה מכף רגל ועד ראש הפעם, המבט הזה פחות מביך.
השיחה מתחילה לזרום, כאילו לא נפגשו רק לפני כמה דקות, הם מגיעים למחוזות הילדות שלה, לסיבה שהביאה אותה לשבת לבד מול הים.
לאחר זמן די ארוך, משתררת שתיקה, פתאום חודרת להכרתה מחשבה, האיש הזה שכאן לידי איש חרדי, איך הגענו לשוחח בצורה חופשית שכזו?
מהיכן הוא יודע כלכך הרבה על העולם החילוני, העולם שלי, כשאני יודעת כלכך מעט על העולם ממנו הוא בא.
עוד שאלות ותהיות בעולם מלא בסימני שאלה. עוד שביל נפתח, עוד מקום לנדוד אליו.
השאלות, החלומות הם הבריחה מסימני הקריאה!
“את רוצה, אולי, לשתות איתי קפה?”
ישי החזיר אותה בקולו אל הספסל שמול הים, אל הספר, אל הדמויות הקוראות לה, מבקשות אותה לחזור ולהתהלך בניהן.
השיחה איתו משכה אותה כמו מנגינת הסקסופון, הייתה לה תחושה שדרכו תמצא את הדמות שהיא מחפשת כלכך הרבה זמן.
“אין לך אישה וילדים לחזור אליהם?” שמעה את עצמה, ובפעם הראשונה פנתה אליו והסתכלה עמוק בתוך עיניו. עיניים חומות ירוקות בורקות בשובבות שהיא לא חשבה שקיימת אצל גברים חובשי כיפה שחורה.
“כן יש לי” חייך “הם נסעו אל מעבר לים לחודש, לבקר את משפחתה של אישתי, אני אצטרף אליהם לשבוע מאוחר יותר.”
“אני מגיעה לכאן כדי להתלטף עם הגלים,” הוא מביט בה
“וכשהם פה, אתה גם נוהג לבוא לכאן להירגע ולהתעטף בגלים?”
“כשהם בארץ אני זקוק לזה יותר, לא פעם, אני יוצא באמצע הלילה, אחרי שכולם הלכו לישון ואיך אמרת את זה” עיניו הבריקו בשובבות יתר “מתלטף עם הגלים.”
גל, הסתכלה עליו בהיסוס מה, מצא חן בעיניה הברק המנצנץ בעיניו, השיחה שקלחה והנינוחות שהייתה בניהם.
“אולי, תביא לנו קפה, כלכך נעים כאן, לא רוצה לעזוב את התחושה הזו, עוד לא.”
הוא סקר אותה שוב מכף רגל עד ראש, מבטו משתהה על פניה, כמו שואל; האם את מרחיקה אותי, מקרבת, בורחת או בוחרת?
עיניה חייכו אליו: “אני אצטרך לחזור הביתה מתי שהוא הלילה, לי מחכים בבית.”
הוא קם, העיף מבט נוסף ואז שאל ” מותר לדעת את שמך?”
“אוי כמה לא מנומס מצדי” ענתה “שמי הוא גל.”
“ועד עכשיו לא היית כאן לבד אף פעם?” הוא תהה בקול כשצעד לכיוון בית הקפה שעל שפת הים.
גל המשיכה להסתכל על הגב המתרחק, הפעם היה מעין מסך על עיניה, תחושותיה, רק ראתה לא חשה כלום.
רעש של משהו נחבט ברצפה הקפיץ אותה, היא התכופפה והרימה את הספר שנפל, שמעה את הדמויות קוראות לה לשוב אליהן ותוך שניות הייתה בין דפי דמויות הספר שוב, חיה ומהלכת ביניהן:
האם, ישובה על ספסל כולה מצונפת בתוך עצמה, בוכייה וכואבת, הכאב זועק מכל חלק בגופה, היא אינה רואה את הילדה הקטנה המתקרבת אליה בידיים מושטות לחיבוק. היא עמוק בתוך הכאב, הוא כמו תהום בשבילה, תהום אליו היא צונחת ובעוד היא צונחת היא נחבטת בדפנות הקניון עוד ועוד ועוד.
גל הרימה את ראשה מהספר כמו לנשום מעט את אויר הים. התהום הו נמצאת זיוה, חנקה אותה, שם היא לא יכולה להישאר.
קצף לבנבן שנשאר על אחד הסלעים משך את מבטה, השהתה את עיניה עליו והרגישה איך תחושת החנק נעלמת אט אט. היא יכולה לחזור אל הדמויות שלה.
הילדה הקטנה מתקרבת לאיטה ידיה כבר חובקות את אימה, לרגע היא נרתעת, כלכך מפלח הכאב המוקרן מהאם והקטנה אינה יודעת כיצד להכיל אותו. לוקחת נשימה עמוקה וחובקת את אימה חזק יותר.
גל לובשת את בגדי הילדה הקטנה החובקת את אימה בחוזקה ומערסלת אותה בין ידיה הקטנות, שואבת אליה את הכאב החד הטמון עמוק כבר שנים.
דמעה מתגלגלת על לחייה של הילדה, האם מתיישרת מנגבת את דמעותיה, הילדה מרגישה איך הכדור הקוצני שבידיה, הופך לכדור רך ונעים שאפשר למחוץ אותו בחיבוק או לקפוץ לתוכו בביטחון גמור שדבר לא יקרה.
היא מרימה את ראשה מחייכת אל אימה ומשחררת אותה מהחיבוק החזק. אימה נושקת למצחה, קמה ובהליכה כבדה נכנסת אל הבית.
הילדה נשארת בחוץ, פצועה מהקוצים אותם חיבקה ועם זאת מעורסלת ומוגנת בתוך הכדור הרך. במוחה מחשבה אחת, אני לא אתן שיכאיבו לי כך, הקוצים שלי לעד יהיו עטופים בכדור צמרירי ורך.
“קשה מאד לפלס דרך בתוך כדור של כותנה מעובדת” שמעה גל קול אומר.
הרימה את עיניה, ישי עדיין לא חזר והיא לבדה.
הייתה זו כנראה, מחשבתה שיצאה החוצה דרך מיתרי קולה, כמעט כמו שיר.
תמיד רצתה לשיר, לא לפני קהל, פשוט לשיר.
לכל מילה יש מנגינה, לכל מצב יש שיר וכששרים הלב נפתח והבטן משתחררת.
“מקווה שהקפה עדיין חם” שמעה פתאום את קולו
“תקשיב לשירת הים, הים שר כל הזמן, הגלים מזמזמים לעצמם.”
ישי התיישב, מגיש לה את הקפה תוך שהוא מביט אל תוך עיניה, קצות אצבעותיהם נפגשו לשבריר שניה, המגע העיר אותה והיא כמעט הפילה את הספל מבין ידיה.
“סליחה”
“לא. זו אני שמתנצלת”
הם שתו את הקפה בשקט, עיניהם אל תוך הגלים אל הקצף הלבן שמקפץ לו על הסלעים.
בתוך הגלים היא ראתה את הילדה הקטנה מהספר שלה, מפזזת לה ושרה, כולה קורנת אושר ומחייכת, רק עיניה נראו מרוחקות, מצועפות במין מסך רך.
“איפה את עכשיו? באיזה עולם?” ספק אומר, ספק שואל.
“מחפשת, אני כל הזמן מחפשת, נוברת, חופרת, לא מתפשרת.”
גל הפנתה אליו את מבטה, ישי אחז בכוס הקפה בעדינות וביציבות.
“מה את מחפשת? על מה אינך מתפשרת?”
“אותי, עם עצמי. צוללת פנימה אל תוככי נפשי ואני לא שם, מה שאני רואה שם לא תמיד מוצא חן בעיני או אז מתחיל החיפוש אחרי השינוי.”
יד אחת שלו עזבה את כוס הקפה, והונחה על מסעד הספסל.
“את מחפשת יותר מידי, כל מה שיש שם עמוק בתוכך זה שלך, זו את, תקבלי, תשתחררי. אני יודע, אני מכיר את החיפוש הזה, את חוסר שביעות הרצון, הייתי שם.” הוא לוקח לגימה מהקפה
“רק כאשר קיבלתי את עצמי על הטוב והרע שבי, היפסקתי לחפש ואיפשרתי לעצמי שחרור ולאחרים אפשרתי לאהוב, או שלא לאהוב אותי כמות שאני.”
על קצה לשונה נשענה לה שאלה – איזה התלבטויות יש לאדם כלכך מאמין, איזה?
אבל שאלה אחרת דחפה את ההיא ויצאה לה: “אז זהו, תמו כל השאלות שלך, הרי בעיניים שלך רואים חקירות ותהיות שאין להם סוף?”
“מעולם לא הפסקתי לשאול ולחקור, זה מלמד ומעשיר מכדי לוותר על כך.” הוא מביט מהורהר בגלים “ולמה לא שאלת את השאלה שבעצם רצית לשאול, מאיזו תשובה חששת?”
הקפה נעצר בגרונה והתגובה פשוט נזרקה לחלל : “אלוהים שישמור, קורא מחשבות אתה, או שמא ראית את המילים מדגדגות את קצה לשוני?”
עיניה פקוחות לרווחה אך מחייכות, יודעת שאם הוא מצליח לקרוא אותה, זה סימן שהיא נינוחה איתו ומאפשרת לו.
“ובכל זאת מה רציתי לשאול?”
“אני אכן מאמין, מאמין בכל ליבי שיש אלוהים בשמיים ושנתנו לנו תורה ומצוות כדי שנקיים אותם, עדיין ניתנת לנו הבחירה, עדיין יש לנו הרבה מקום להחליט מה נכון ומתאים לכל אחד מאתנו. יש צמתים ידועות מראש, אבל אפשר להגיע אליהן בדרכים שונות.”
גל נהנית להביט בעיניו, כל חזותו אומרת רשמיות, סדר, רציונל. רק עיניו בורקות להן בשובבות, גם כשדיבר ברצינות ונכנס אל עצמו. עיניו כמו דיברו מעצמן, כאילו היו ישות נפרדת.
שקט השתרר, הגלים רחשו לקראתה: בואי, הצטרפי אלינו, לימדי ללטף ולהיות מלוטפת, לעיתים לשצוף ולקצוף לעיני כל, בואי, בואי.
יד אחזה בזרועה, מושכת אותה בעדינות אך בנחרצות אחורה.
“לאן את הולכת, עוד רגע ותהיי גל ים, עוד גל ככל הגלים ” הביט בה משתאה.
גל הביטה סביבה והבינה שעומדת היא בקצה הסלעים, עוד צעד והיא הופכת לקצף ים.
“הם לחשו לי, לא שמעת? קראו לי שאבוא” אמרה ומבטה התרחק אל מעבר לאופק.
“זו לך פעם שניה שאתה נוגע בי” המילים יצאו מפיה כאילו זה לא היה פיה “הרי אסור לך לגעת בנשים זרות.”
היא חשה בו קרב אליה קמעה.
“זו אחת מהבחירות שלי, כן אני נוגע, בעיקר כדי להציל את אותה אישה” אמר וחיוך קטן מתמקם לו בזווית פיו.
“להציל?” עיניה הציצו בעיניו שחייכו אליה במשובה.
“כן,” עיניו נדדו לעבר הים, “להציל, את המושג להציל אפשר לפרש בכל מיני דרכים, לי יש את דרכי שלי.”
היא צחקה חרישית “המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו”
בתנועה חדה ניתק את מבטו מהים וטבע בתוך עיניה שהפעם לא חששו לצלול אל תוך עיניו.
ישי הניח את ידו הקרירה על ידה: “היום, למרות שאינך יודעת זאת, הִצלת את נפשי. לכי לשחות בין הדמויות שבספר, אולי תצילי גם מהן אחת ותרגישי עולם ומלואו.”
היא חשה איך ליבה דוהר בפראות, משהו הועבר במגע הידיים, תחושה לא ברורה, דבר אחד היה ברור לה, היא לא רוצה שייקח את היד משם.
הוא הרים את ידו, תוך ליטוף נוסף את אצבעותיה וקם מהספסל.
לרגע שקלה, האם לתת לו את מס הטלפון שלה, או להציע שיפגשו כאן שוב.
כאילו קרא את מחשבותיה, שוב : “אהיה כאן בעוד יומיים, באותה השעה, אשמח לפגוש בך, במקרה”….חייך והלך לו.
גל ליוותה אותו במבטה, בוחנת את גבו הרחב, ההליכה הזקופה והבטוחה, הקלילות בה צעד עד שנטמע בהמון התל אביבי ונעלם מעיניה..
