על שש

5ae320ee6a7fd.jpg

“על שש”

“עומר מאמי אתה יכול להביא בבקשה לשולחן בגינה את הצלחת עם העוף ואת הקטשופ?” אני מזכיר לעצמי לנשום כמו שתמר אחותי הגדולה לימדה אותי, אבל אני משועמם ומת לעוף מכאן. אני שונא על האש ביום העצמאות ואם לא אמא שלי אין סיכוי שהייתי מסכים לזה גם השנה.

“לעזאזל, איזה חרא!” אני מביט למטה לעבר הבלאגן שנוצר עם נפילת צלחת העוף והלכלוך של הקטשופ שהשפריץ על כל הרצפה.

“מי תקע כאן את קופסת הבירות בדיוק במעבר?!” אני שואל ובגלל שכולם בחוץ, אני בעיקר צועק לחלל האוויר ומבין שמישהו צריך לנקות עכשיו את כל האוכל מהרצפה ואת הקטשופ שהשפריץ גם על הארונות.

אני מחפש מסביבי מגבונים או סמרטוט רצפה כדי לאסוף את הכל מהרצפה ואז קורה לי משהו מאד מוזר בגוף. אני לא מסוגל להתיק את עיניי מהרצפה ולא מסוגל לזוז או אפילו לחשוב על לרדת על ברכיי כדי להתחיל ולנקות.

אני רוצה לבצע את הפעולה הזו, אבל כרגע הגוף והמוח שלי מסרבים לשתף פעולה ולהוריד אותי על ברכיי.

הבזקים שלי על שש מעל שאריות בשר כמו אלה רצות למשך שניות בודדות במוחי ונעלמות להן. הן כמו טיזרים קטנים על סרט שהדחקתי עמוק עמוק במרתפים של מוחי. חשבתי שכבר זרקתי את המפתח של הארכיב הזה, אבל משהו בפעולה הזו ובמראות המוצגים על הרצפה מעוררים בי סלידה עמוקה שאין לה קשר לאוכל עצמו.

“עומר מה קרה כאן?” דודתי מגיחה מאחוריי ואני מוצא שאני לא מסוגל אפילו להסביר לה במילים משהו שאני לא מבין בעצמי. אני מביט בה ומבטה נע בין הרצפה אליי וחזרה עם סימני שאלה. היא לא נראית כועסת על הלכלוך או על העובדה שהאוכל הנפלא שהכינה לנו כעת יושלך לפח האשפה ואיכשהו זה מצליח להרגיז אותי אפילו יותר.

אני ממתין שהיא שתצעק עליי, שתכעס, שתקלל, משהו שיבטא את תסכולה ויגרום לי להשיב לה. אם היא לא תעשה זאת, אז אני אצטרך לעשות את זה במקומה ואני לא יכול להיות אחראי על מה שייצא לי מהפה. המבט שלה מתרכך מרגע לרגע ואני מבין על מה היא חושבת ואני רוצה שהיא תפסיק לחשוב ככה ושהמבט שלה לא יהיה דומה למבטים שהעניקו לי כה רבים לפני שלוש שנים.

“אתם עד כדי כך סתומים שהשארתם במעבר קופסה של בירות מבלי לחשוב שמישהו עלול למעוד עליו?!” אני צועק עליה ולפי המבט שלה אני מבין שאני נראה נורא לא פחות מאיך שאני נשמע. ההורים שלי כבר רגילים לזה, אבל דודתי רואה אותי רק פעמיים בשנה ועד היום לא התפרצתי בסביבתה, למזלה.

“עומר מאמי, אני מבינה מה עובר עליך, זה בסדר, אתה יכול לצאת אני אסדר כאן במקומך.” היא מסיימת את דבריה והדם שלי בוער והידיים מעקצצות. היא לא באמת אמרה את זה הרגע?! אני מזעיף אליה פנים וכל גופי מתכונן לרגע הפיצוץ. אני לא מצליח להחזיק את זה יותר בפנים כמה שאני לא מנסה.

“דודה ציפי, אני לכלכתי אז אני אנקה. טוב. תני לי את הסמרטוט המזדיין הזה ותלכי מכאן, אני אסתדר.” אני חוטף מידיה את הסמרטוט שהיא החזיקה בידה ואני יורד על שש, בדיוק כמו אז.

אני מתחיל קודם לאסוף את החתיכות הגדולות ומעביר אותן מהרצפה לצלחת ממנה הן נפלו. עם כל חתיכה שנאספת אני מרגיש שאני מתחיל לאבד את השליטה על הדמעות למרות ניסיונותיי הרבים להחזיק אותן. אני לא יכול להתפרק. לא כאן ולא עכשיו, אני יורה לעצמי הוראות למוח.

אני עובר לחתיכות הקטנות ולקטשופ שנמרח על ידיי וזהו… אני מרגיש שהנה אני הולך ומאבד את זה. ההבזקים שביקרו לכמה שניות מגיעים שוב, אלא שהפעם הם מתעכבים כמה שניות נוספות ועם כל הבזק אני רואה את רמי ואת עמיחי בדיוק כפי שהיו שעה לפני הפיצוץ.

הדמעות שחשבתי ששלטתי בהן עוד מלפני ההלוויה מתפרצים כמו סכר שעולה על גדותיו ואני ודאי נראה כעת כמו האחיינית שלי טלי בת השנתיים, כשהיא נשכבת על הרצפה ברגע שהיא לא מקבלת את מבוקשה.

אני מגניב מבט למעלה ורואה שדודתי כבר לא עומדת לבדה במטבח, כעת שאבי ואמי הגיעו לאחר כל הצעקות שלי שנשמעו עד הגינה. אמי עומדת ובוכה בשקט ואבי עומד חסר אונים. דודתי מפנה את גבה אליי, זה קשה לה מדי . הם עומדים שם שלושה מבוגרים ואף אחד מהם לא יודע איך לגשת אליי.

“בואו אליי, תרימו אותי מהרצפה הזו, עכשיו” אני צורח, אבל מסתבר שהמילים הללו נאמרו רק בראשי. הם עדיין עומדים שם ולא אומרים מילה והדמעות שלהם פוגשות ברצפה ומתמזגות עם הדמעות שלי, חתיכות העוף והקטשופ.

אני גבר צעיר, חזק ובריא בן עשרים ושתיים שיושב על שש במטבח של דודתי בצפון ובוכה כמו ילדה קטנה. אני מתבייש, נבוך וכועס על עצמי שהגעתי למצב הזה, אבל אין לי שום יכולת לשנות את המצב.

אני מוצא כוחות ממקום לא הגיוני בתוכי ומתרומם על שתי רגליי לאט ומתייצב. מבטי עדיין תקוע ברצפה ואני תוהה מה לעשות כעת. הדבר הכי הגיוני יהיה להתנצל וללכת, אבל לאן? לכל מקום, אני עונה לעצמי.

“סליחה” אני מסנן בין שיני בשקט ומתחיל ללכת, פשוט הולך לכל מקום, לשום מקום רק לצאת מכאן מהר ועכשיו.

אף אחד לא מנסה לעצור בעדי או לעקוב אחריי והרגליים שלי לוקחות אותי לעבר הפרדס הקרוב, שם אני מתיישב על האדמה לצל עצי תפוזים.

אני עוצם את עיני ומניח לריח המתקתק שלהם לחדור לאפי ולטהר את הריח האחר שאפי מסרב לשכוח, זה של דם מעורבב בדלק ובחול.

הידיים שלי מתחפרות באדמה החמימה ובדיוק כמו אז אני עוצם את עיניי ונותן לאצבעות שלי למשש ולגשש את דרכן ולחפש את מה שהן לא רוצות למצוא.

“אז אתה המשוגע שצרח, בכה וברח מהבית של ציפילה’?” אני פוקח את עיניי לשמע קולה של צעירה כבת גילי שמתיישבת לידי על האדמה כמו היינו מכרים ותיקים.

אני לא עונה לה, אבל כן מבחין בחצאית אדומה ארוכה עם הדפס הודי וגופיה שחורה צמודה ודי חושפנית באזור החזה. השיער שלה שטני, חלק וארוך והוא מפוזר לכל עבר על גבה וכתפיה.

“אתה לא צריך להגיד כלום, אני דווקא מודה לך שהגעת לכאן היום. סוף סוף מבטי הרחמים והמסכנות יורדים ממני ועוברים למישהו אחר. הגיע הזמן. אתה מוזמן לבוא כל יום אגב, אם מסתדר לך. בעיקר בשעות הערב כשאני מגיעה” היא מקשקשת מילים ואני מנסה לעקוב אחריה, אבל ההבזקים האלה מדי פעם חוזרים ולא מניחים לי.

“אני אראה לך את שלי אם אתה תראה לי את שלך” היא סוף סוף מושכת את תשומת לבי ואני מאשים את הטסטוסטרון שלי בכך.

“מה אני אמור להראות לך?” אני שואל בסקרנות ומביט בפעם הראשונה בעיני הדבש המהפנטים שלה.

“תראה לי מה הסיפור שלך שבגללו כולם שם בוכים בבית ואני אראה לך את הצלקת שלי שבגללה כולם הולכים לידי כאילו שהם דורכים על ביצים” היא מצביעה לכיוון הרגל שלה ועדיין לא חושפת את הצלקת המדוברת.

“ומי את? אם אפשר לשאול?” אני מרים לעברה גבה.

“אני נטע לי, הפרויקט של הקיבוץ ושל דודה שלך, מאז התאונה” היא עונה לי ומדגישה כמעט בהומור את המילה תאונה.

“היי נטע לי, אני עומר ואני הפרויקט של ההורים שלי מאז הפיצוץ” אני עונה לה ומדגיש בהומור את המילה פיצוץ בפעם הראשונה בחיי. יש בזה משהו משחרר בהומור השחור הזה, אני חושב לעצמי.

אני כנראה ברגע של אי שפיות זמנית כשאני מחליט לנסות לספר בפעם הראשונה את הסיפור שלי,אבל כמו נטע לי אני מחליט להכניס קצת ציניות לתוכו ואולי זה יעזור לי לרכך את המילים שעד היום הרגישו כמו סכיני גילוח על הלשון שלי בכל פעם שרציתי לדבר על היום ההוא.

“אוקיי, אני אראה לך את שלי, אם את כל כך מתעקשת” אני מתיישב לישיבה מזרחית ופונה לשבת מולה והיא מחקה את פעולתי. הידיים שלי עוברות שוב באופן טבעי ללטף את החול.

חם באופן מיוחד היום יחסית לחודש אפריל, אבל תחת הצל ובתוך הגוף שלי דווקא קריר לי.

“לפני שלוש שנים אולי שמעת על המקרה ועל המיקום שלו “ציר פילדלפי”. אני מנסה לראות על פניה אם זה נשמע לה מוכר , אבל לא מתעכב וממשיך לפני שסכיני הגילוח ישובו.

“בכל מקרה, כמה מבני דודנו שפחות מחוברים לצד המשפחתי שלנו וחיים שם הרחק בדרום המדינה לצד רצועת חוף יפה, החליטו שדווקא באותו יום ממש בא להם לשחק קצת בחומר נפץ ולבדוק במקביל את העמידות של נגמ”ש צה”לי טיפוסי שטייל באזור. הם כנראה החליטו על הדרך גם לחגוג את יום העצמאות שלנו, כי הפיצוצים נשמעו למרחק רב.

כשהגיעו כוחותינו לאזור נעלם מעיניהם נגמ”ש האם -113 שלנו והם לרגע חשבו שאולי הודיני הגיע לבקר ולעשות מופע קסמים מיוחד למען תושבי המקום ולהעלים את הנגמ”ש מהשכונה שלהם.

המנוע המרוסק ששכב על הכביש לא הרחק משם היתה העדות היחידה למה שנותר מהרכב המשוריין והגדול.

כאילו שלא היה הספיק לנו להבין שכל ששת חברינו שישבו בנגמ”ש התפוצצו לאלף רסיסים, הם החליטו שזה יהיה ממש רעיון מיוחד לשלוח אותנו לרדת על שש ופשוט “ליישר קו” ולהתחיל לאסוף חתיכה אחר חתיכה את החברים שלנו כדי שיובאו לקבורה מסודרת.

את מבינה, אני וחברים שלי שבכלל היינו אמורים להתרגש בזמן הזה בלטרון ולקבל דרגת הסמל, ישבנו וחפרנו עם אצבעותינו, חלקנו עם כפפות וחלקנו בלי, בחול החמים, כדי לחפש שם את החברים שלנו או נכון יותר לומר, את מה שנותר מהם.”

הרגשתי שאמרתי יותר מדי, למען האמת אמרתי יותר מכל מה שאמרתי אי פעם למישהו על החוויה האישית שלי שם. הבטתי בפניה ורק דמעה אחת בודדה זלגה על לחיה וגם אותה היא מיהרה למחות. תהיתי ממתי לבכות הפך להיות פשע שיש להסתירו?

חיוך מוזר וכמעט מטורף עלה על פניה ולרגע חשבתי שאולי הייתי ציני מדי ולכן היא לא הבינה בדיוק מה קרה שם ועד כמה זה פשוט נורא ואיום.

“אז אני מניח שעכשיו תורך?!” יותר אמרתי משאלתי ולפני שהספקתי להמשיך בדבריי, היא משכה למעלה את החצאית שלה וחשפה צלקת באורך עשרים סנטימטרים לאורך הירך הארוכה והיפה שלה.

“לא רע הסיפור שלך, ואני מניחה שהוא היה מנצח את שלי, אלמלא הייתי תקועה ברכב המשפחתי ההפוך שלנו, שבו הוריי מסרו את נשמתם לבורא עולם ואחי הפסיק להרגיש את רגליו וגבו, במהלך השעה וחצי שלקח למכבי אש לשחרר אותנו מהריסות הרכב.

אחי משותק מהצוואר ומטה ואני יצאתי רק עם הצלקת הזו אחרי שלושה ניתוחים וחצי שנה שיקום בבית חולים לוינשטיין.” היא מסיימת את דבריה ואף דמעה לא ממלאת את עיניה ואני תוהה מי מבנינו יותר דפוק כרגע.

“וואו, חתיכת סיפור וחתיכת צלקת מרשימה יש לך למזכרת” אני לא מאמין שאני נגרר לציניות שלה, אבל משום מה זה מקל עלי לדבר על דברים שבאופן רגיל אני לא מדבר עליהם עם אף אחד.

היא קמה מהרצפה בקפיצה ומושיטה לי את ידה הארוכה והעדינה ואני לוקח את ידה ונעזר בה כדי להתרומם על רגליי.

“בוא עומר, ממצולקת אחת למצולק אחר יש לי רק דבר אחד להגיד לך. שנינו נפגשנו פנים מול פנים עם המוות גם אם בדרכים קצת שונות. המתים לא מצפים שנבכה עליהם או עלינו. הם מצפים שנחיה עם חיוך ונישא את הצלקות שלנו בגאווה. הצלקות הנראות והבלתי נראות שלנו בונות אותנו ומחזקות אותנו למה שיבוא הלאה. אנחנו כבר לא צריכים לפחד מהמוות, עכשיו זה התור של המוות לפחד מאתנו. אנחנו נראה לו ונמות זקנים. ככה החלטתי. אצלי הוא קיבל את ההזדמנות שלו ולא לקח אותי, עכשיו שיחכה בסבלנות.

אתה ביקרת בצד האפל ביותר של המוות, עכשיו תוריד אתה אותו על שש, שיאסוף את השברים הקטנים של נפשך מהרצפה. תישאר אתה זקוף וחזק למען החברים שלך והמשפחה שלך. הנה הם מחכים לך, לך אליהם, חבק אותם ותן להם להרים אותך בכל פעם שתיפול ותדע שזה בסדר ליפול, אבל חיוני לקום חזרה למענך וגם למענם.

“את מאד חכמה בשביל בחורה צעירה כל כך את יודעת את זה?!” חייכתי אליה וראיתי שידינו היו עדיין משולבות.

הם אכן עמדו שם כל השלושה, אמי, אבי ודודתי ציפי. זרועותיהם אספו אותנו אליהם לחיבוק חזק. נטע לי קרצה לי וחייכה אליי ובלי שהתכוונתי לכך, גם אני חייכתי והפעם החיוך הזה לא היה ציני.

באותו רגע החלטתי שכל חיוך שלי יהיה מעכשיו הנשק האישי שאשא במלחמתי נגד הצלקות, המוות ולמען יקיריי שכבר אינם איתנו, אבל בעיקר למען אלה שעדיין כאן.

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר