זוכרת בגופי את כל האהבות שלי. זוכרת את האהבה הראשונה לאופיר כשהיינו בגן שושנה, אי שם בשנות ה 70 בגבעת המורה. הוא היה מתולתל וגדול ממני בשנה, את החיבוקים אני לא ממש זוכרת אבל בטוחה שהם טבועים לי בגוף.
זוכרת את האהבה השנייה שלי, גם הוא מהשכונה, קראו לו עמי ואפילו בכיתה א’ שרו עלינו שיר כזה של ילדים.
אני זוכרת התאהבויות כאלה שהרטיטו את ליבי הצעיר והרגיש. זוכרת ריקודי זוגות כשכמעט ולא נוגעים ובכל זאת מתרגשים.
אני זוכרת את היוזמה – שלי. לא שלו. לפעמים חושבת שאם לא הייתי יוזמת לא הייתי זוכה לחיבוק שלו או לנשיקה הראשונה שלי . שאלתי אותו, אי אז על חוף הכנרת, רוצה לישון איתי בשק שינה? הוא הסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו ובא. בזהירות הניח את ידו מאחורי ראשי. איזו אהבה זו הייתה. הוא מלווה אותי על אופניו אל תחנת האוטובוס, הוא בא אלי בשישי בערב עם איזה רנו 4 ישנה, הוא מפסיק להגיע, מפסיק לדבר, מתרחק…האהבה נשארת. כואבת. צורבת את הנימים ואת הבפנים. אחרי שנים יגיד לי במבט הכחול שלו, שלא ידע איך להכיל את כל האהבה שלי/ שלו.
והיו עוד, בשנות הנערות אהבות נחמדות, אהבות כואבות ואהבה אחת המלווה אותי מאז שנים ארוכות. הוא יודע, שלמרות הכל, למרות הכאבים, המרחקים, הפרטנרים/יות, כשיקרא אבוא. כשיגיד אותך אני רוצה, אאמין לו.
בשנים האחרונות, באופן מאוד מפתיע, חוזרות אלי אהבות ישנות. חזר אחד מקסים שלימד אותי מהי אהבה ממבט ראשון, חזר אחד שהאשמתי כל השנים במשהו, שכנראה היה אשם בו, ובכל זאת מצאנו שאנחנו לא כל כך שונים.
נכנסים לי לחיים אנשים מכל מיני זמנים ואירועים, ומקומות ותחנות. ואני תוהה היכן מסתתרת האהבה הגדולה של החיים שלי? איפה נמצא זה שייקח אותי על כל המורכבות שלי, עם כל החבילות שלי, עם כל היוזמה וה – OVER QUALIFIED שלי.
חברי מידד פריינטא, אומר שהכל זה קארמה. שיש דבר כזה אהבה קארמית, שהיא תגיע, סבלנות. אז אני לוקחת הרבה אוויר ביום האהבה הזה, אומרת לעצמי להאמין באהבה, שהטוב עוד יגיע אליי.
לכבוד יומהולדת 3 של הבית הזה “אמור מדברים אהבה” בחרתי להניח כאן את הפרק הראשון של הסיפור “האהבות של סבתא דיוה” אני חושבת שאם הייתי רוצה לעשות משהו, זה מה שהיא עשתה, להשאיר לבאים אחרי את כל סיפורי האהבה שלי.
אז ממני אליכם, תאהבו, תתאהבו, תנו ללב שלכם “להתעמל” כל אהבה משאירה בנו משהו, ואנחנו משאירים משהו במי שאהבנו. תנו לאהבה הזדמנות . את האהבה שלי כבר יש לכם .
האהבות של סבתא דיוה
כשסבתא דיוה מתה בשיבה טובה ובראש צלול, ניסו כולם להיזכר למה בעצם קראו לה “סבתא דיוה”. אז קם בכור הנכדים וסיפר שכשהיה קטן ממש, ככה סיפרה לו אימו אחרי שנים, לא הצליח להגיד “סבתא דינה” וכל מה שיצא לו כל פעם זה “סבתא דיוה” וכך דינה שהפכה להיות סבתא בגיל צעיר, שינתה את שמה השגור בפני כולם ל”דיוה”. עם השנים השם שלה הצדיק את עצמו במלוא העוצמה, כאשר הייתה מתהלכת זקופת גו, בשמלות קיץ פרחוניות וכובעי קש גדולים כיאה לדיוה של המושבה.
עכשיו שסבתא דיוה מתה בשיבה טובה ובראש צלול, כל המנחמים עזבו זה מכבר את ביתה המקושט להפליא, נפנו ילדיה למלאכה הקשה של אריזה חפציה הרבים . לקח להם זמן רב להחליט מי לוקח מה, לקבל החלטות לגבי הרהיטים היפים, אוסף התקליטים המשובח והספרים הרבים שגדשו כל פינה בביתה. כעבור כמה שבועות הגיעו כולם לבצע את המשימה. בקלות פינו את הרהיטים. שלמרות שהיה להם בעיניהם ערך סנטימנטלי כלשהו, עדיין היה קל לפנותם . השלב הבא היה פינוי ארונות המטבח, התמונות, הצלחות ממקומות שונים בעולם, אוסף כוסות הבירה, הבובות הקטנות והצבעוניות, הכף שאיתה הייתה בוחשת את האורז המפורסם שלה, הסכין החדה שהייתה מקפידה להשחיז גם כשלא השתמשה בה עוד. לאט, לאט נתרוקן הבית מקישוטיו הצבעוניים ועל הקירות במקום בו היו תלויות התמונות של הנכדים והנינים, נשארו מסגרות אפורות של אבק שהצטבר מסביב להן.
הנכדה הקטנה של סבתא דיוה, שכבר הייתה אמא בעצמה, נטלה על עצמה את מלאכת פינוי הניירת של סבתא. זו הייתה מלאכה מסובכת ביותר, גם בגלל הרצון לבדוק כל פתק וכל דף שמא מסתתר בהם משהו בעל ערך וגם בגלל שסבתא, כך יש לומר באומץ, הייתה אישה מבולגנת מאוד וחדר העבודה שלה היה המקום היחידי בבית בו לא נתנה לעוזרת הבית הנאמנה שלה להיכנס.
נכדתה, ניגשה למלאכה הרגישה בחרדת קודש. היא פתחה בזהירות את דלת החדר החשוך והדחוס מחשבות, זיכרונות, הגיגים וגעגועים. סבתא דיוה הייתה אישה מאוד מעשית ועם זאת מאוד סנטימנטלית ונוסטלגית . והחדר הזה, בניגוד מוחלט למעשיותו של שאר הבית, היה מקדשם של הרגש, הגעגוע והזיכרונות.
ראשית פנתה לשולחן הכתיבה הלבן על שלוש מגירותיו הקטנות. היא הצטיידה מראש בארגזים קטנים על מנת לעשות סדר בניירת. על ארגז אחד רשמה “מנהלה” אליו הכניסה כל מה שהיה קשור לחשבונות, קבלות על קניות נשכחות, אישורי מס כאלה ואחרים. על שני רשמה “תמונות ומשפחה” מן הסתם אליו הכניסה תמונות שלא היו שייכות לשום אלבום, ברכות שקיבלה סבתא מחברים ומשפחה, תעודות הוקרה, מכתבים וגלויות ששלחו לה ילדיה מכל העולם וכדומה. הארגז השלישי נקרא “הפתעות” אליו תכננה להכניס כל מה שלא ציפתה למצוא .
מהר מאוד השתלטה על השולחן ומגירותיו, פינתה את הכוננית, עברה על הקלסרים ובכלל הייתה מאוד מרוצה מעצם העובדה שהכל עובד לפי התכנית.
כשכבר נארז כמעט כל החדר, וגם הספרים הרבים סודרו בארגזים המיועדים להם, נפלה מחברת ירוקה מאחורי הכוננית האדומה שסבתא כל כך אהבה. “ודאי איזה ספר שירה” חשבה לעצמה הנכדה. היא הזיזה במאמץ רב את הכוננית הכבדה, עדיין לא הצליחה להגיע אל מה שחשבה כספר שירה. היא קראה לאחיה ויחד הזיזו את הכוננית הרחק מן הקיר.
כמה היו מופתעים ממה שמצאו שם? קשה לתאר. הם הסתכלו זה בזו וקראו לשאר בני המשפחה להגיע לחדר העבודה המתרוקן.
שקט השתרר בחדר כשהגיעו כולם. מאחורי הכוננית האדומה והכבדה, שסבתא דיוה מאוד אהבה, הייתה דלת. היא הוסוותה היטב מאחורי הכוננית, צבעה כצבע הקיר, ללא ידית – דלת הזזה כזו. אז גם מצאו דוושה קטנה שכאשר לחצו עליה עם הרגל, הכוננית זזה על מסילה קטנה והדלת נפתחה. “רגע, רגע שנייה לפני שאתם פותחים את הדלת, רגע. אני לא מרגיש נוח עם זה” אמר בקול שקט בכור בניה של סבתא דיוה. “בואו נחשוב אם אנחנו באמת רוצים לדעת מה יש מאחורי הדלת הזו” .”נו אבא באמת” אמר הנכד שהמציא את השם “סבתא דיוה”, “מה כבר יכול להיות שם?? לך תדע אולי איזה שלד מתפורר???” כולם צחקו צחוק גדול ומשחרר, הם הרגישו שאם חדר העבודה של סבתא דיוה, הוא “קודש הקודשים”, הרי החדר הזה הוא “הדביר” שלה, המקום אליו יכול להכנס רק הכהן הגדול, ובמקרה שלהם רק לסבתא הייתה גישה אליו – הכוהנת הגדולה!
הנכדה הצעירה שהייתה מופקדת על פינוי חדר העבודה, הציעה פשרה שהתקבלה על כולם. היא תיכנס למה שמסתתר מאחורי הדלת, לבדה. היא תבחן את המקום ואז תחליט אם הם יכולים להכנס או לא. הם הסכימו, באכזבה מסויימת, שהרי הכל נראה כמו לקוח מסרט מתח ישן. כל אחד חזר לעיסוקיו ברחבי הבית והנכדה הקטנה לקחה את ארגז “הפתעות” בידה, דרכה על הדוושה הקטנה והדלת נפתחה. בחושך גיששה אחר מתג האור, מנורה בעלת אהיל מבד רך, האירה באור חיוור ונעים את החלל שנפער מולה. כשהתרגלו עיניה לאור הרך, היא הבחינה במיטה זוגית גדולה, מכוסה כיסוי מיטה בצבע טורקיז. לידה ניצבו שני כיסאות לבנים שעליהם כריות בגווני תכלת וכחול. בכלל כל החדר נראה כמו לקוח מקטלוג של חברת תיירות לאי ביוון, הכל בגווני תכלת, טורקיז וכחול, על הקירות תמונות של חופים מרהיבים, קונכייה גדולה הונחה על שולחן עגול קטן, על הקיר היה קישוט מקסים של ספיראלה ועליה שחפים, במקום חלון, הייתה תמונה ממוסגרת במסגרת חלון ישן, בה נראה חוף מכוסה צדפים. בכל פינה של החדר הקטן היה נר בריח ים או לוונדר, והכל נראה נקי ומטופח מאוד. הנכדה התיישבה על אחד הכסאות, וניסתה להבין מה פשר החדר הזה. בעודה מנחשת ניחושים, ראתה בזווית עיניה מחברת בעלת כריכה צבעונית בצבעי ים כמובן, שמונחת מתחת לקונכייה הגדולה. היא פתחה אותה בעדינות, בדף הראשון של המחברת היה כתוב בכתב ידה המיוחד של סבתא דיוה:
“להגיע לאולימפוס שלי” מחברת המחשבות, הסיפורים והשירים של דיוה (דינה).
בדף השני קראה הנכדה את הוראותיה של סבתא לגבי הקריאה במחברת ולגבי החדר שבו ישבה:
” אם אתם קוראים את דבריי עכשיו, זה סימן או שמתתי, או שאושפזתי ללא יכולת מנטלית כלל. אני מניחה, כמו שכבר הספקתי להכיר אתכם אהובים שלי, שתתנו לנכדתי הקטנה לסדר את ניירותיי, אני מניחה זאת גם מפני שהיא מאוד מסודרת בניגוד אליי, וגם מפני שהייתה לה הרבה סבלנות להקשיב לסיפורים שלי ואני יודעת שבאיזשהו אופן, היא ממשיכת דרכי. אז ככה. הגעתם אל “הדביר” שלי. את החדר הזה בניתי כבר לפני הרבה שנים. היה לי חבר קבלן (לא יודעת אם אתם זוכרים), ביקשתי ממנו שיבנה לי חדר סודי בכוך הזה בין המדרגות והמחסן, ידעתי שלא יהיה כאן חלון אבל לא היה לי אכפת. רציתי מקום סודי משלי, אליו אוכל לברוח כשארצה להתנתק מ “החוץ” . בו אוכל להתחבר אל עצמי מבלי לחשוש שמישהו פתאום יבוא לבקר, או לבקש כוס חלב. עם השנים, עיצבתי את החדר הסודי שלי כמו החדר שהייתי בו פעם ביוון. אתם יודעים שיוון זו ארץ שמזמן נכנסה לי ללב, רציתי פינה ממנה בבית שלי. הייתי באה לכאן בהתחלה כדי להרגע, כדי לדון ביני ובין עצמי במצבי, כדי להיות עם עצמי ואפילו (לא להיבהל אהובים שלי, אני אישה ויש לי צרכים), אפילו על מנת לענג את עצמי בשקט וברוגע. הייתי מדליקה לי את הנרות בריח ים, שמה לי מוזיקה נעימה ומרגיעה, של גלי ים ושחפים ויחד עם החבר הכי נאמן לי כבר שנים (ויברטור טוב), הייתי עושה מה שאישה אמורה לעשות כשהיא באמת אוהבת את עצמה. הו כמה אחר הצהרים נסערים ביליתי כאן, עם עצמי ועם תשוקתי. לעיתים, תלוי בתקופה…הייתי מביאה הנה את האהוב התורן שלי. טוב, טוב אל תפקחי עיניים יקירתי, ברור שהיו לי אהובים. הייתי אישה חושנית מאוד, גברים היו מסובבים את ראשם כשהייתי עוברת. זה שאני סבתא לא אומר שאין לי צורך באהבה, בחיבוק מנחם או במעשה אהבה. טוב עם השנים זה הלך והתמעט לצערי, פשוט כי האהובים שלי מתו לפניי…וגם כי הזדקנתי. אהבתי להביא אותם אל הדביר שלי, וככה בשקט הזה, באווירה הזו היינו יכולים להיות שעות באין מפריע…”
הנכדה הצעירה, מניחה את המחברת. יוצאת מהכוך היפה אל המרפסת, מנסה לעכל את מה שקראה במחברת של סבתא דיוה. טוב זה לא שהיא לא ידעה שלסבתה היו מאהבים. דיברו על זה במשפחה שנים. בכל פעם היה גבר תורן שהיה פותח לה את הדלת, מזיז עבורה את הכסא, לוקח אותה לטיולים בעולם. סבתה הייתה אישה בכל רמ”ח אבריה (מסתבר ככה), דיוה אמיתית, איזו אישה! היא לוקחת בקבוק מים קטן וחוזרת בשקט לכוך של סבתא דיוה, להמשיך ולקרא במחברת שלה.
“ובכן יקירתי זהו בעצם סיפורו של החדר הזה. אני הייתי היחידה שטיפלה בו, ניקתה וסידרה. לא נתתי לאף אחד גישה הנה. מקווה שאת מוצאת אותו במצב טוב. בימים האחרונים קצת קשה לי להתכופף מתחת למיטה לנקות אבק, אז קניתי רובוט כזה שעושה את העבודה…בשבועות האחרונים, החלטתי לכתוב את “זיכרונות האהבה של דיוה” קניתי כמה מחברות יפות כריכה כאלה, בכל אחת מהם סיפרתי את סיפורו של אהוב אחר שלי. אני מקווה שאספיק לרשום הכל בטרם תעצמנה עיניי. אני רוצה להשאיר את הסיפורים האלה לך. אולי פעם תכתבי מזה ספר. אז את רואה בפינה הימנית מתחת לתמונת החלון, ארגז תחמושת כזה צבוע יפה? שם נמצאות כל המחברות שכתבתי כבר ואולי תתווספנה עוד. את יודעת לא היו לי הרבה אהובים, אבל יחסית לאישה בגילי זה נחשב הרבה. כל אחד מהם היה מאוד משמעותי לחיי, שימח אותי או שאולי ציער אותי, מה שברור לי היום, כשאני כבר זקנה מאוד, שכל אחד מהם עינג אותי מאוד, כל אחד מהם אהב אותי מאוד ומכל אחד למדתי משהו על עצמי. טוב אמרתי די. עכשיו תורם של הסיפורים לדבר ולספר.
רגע כדי שלא יהיו לאף אחד ספקות! כל ילדיי הם ילדיו של אביהם האחד והיחיד. אהבתי את אביהם אהבה גדול הרבה שנים, עד שאהבה זו נמוגה עם מטען הכאב שנשאתי כל השנים. כל האהובים שהיו לי, ידעו שאני שלהם לזמן ולא לכל החיים, הם ידעו שאני חובבת הרפתקאות ואהבה ולכן כאשר האהבה נגמרה, נפרדתי מהם יפה לשלום והמשכתי הלאה. כולם נשארו חבריי הטובים גם ללא הזוגיות ביננו. היה ברור להם שאני ציפור חופשית שהייתה שלהם ועכשיו ממשיכה לארצות אחרות.
עכשיו את מוזמנת לקרא את סיפורי האהבה שלי. אוהבת אותך ואת כל צאצאי אהבת אמת גדולה, אהבה פשוטה ללא תנאי. תודה שאתם בחיי.שלכם לעולמי עד, סבתא דיוה.”
הנכדה הצעירה ניגשת אל ארגז התחמושת הצבוע טורקיז עדין, פותחת את המכסה שלו ומוצאת בתוכו שש מחברות בעלות כריכות מקושטות. מבין המחברות נושר דף לבן , היא מתבוננת בו ומזהה את כתב ידה של סבתה כפי שנראה בתקופה האחרונה ממש לפני שנפטרה.
“נכדתי היקרה” היה כתוב שם בכתב רועד מעט, “הצלחתי להשלים את כתיבת ששת סיפורי האהבה שלי. אני כל כך שמחה שעלה בידי לעשות זאת. עכשיו אני יכולה לנוח בשקט. אני מבקשת את סליחת כולם, אם לעיתים במהלך השנים העמדתי את צרכי לפניכם, אני חושבת שכשזה קרה זה היה מצורך גדול שלי לתת לעצמי מה שלא היה לי כל השנים שלפני. אז, אני מבקשת את סליחתכם אם נפגעתם ממני לעיתים. יחד עם זאת אני בטוחה שנתתי לכם דוגמה לדרך מסויימת בה אפשר לחיות את החיים, הדרך של סבתא דיוה. שהרי יש לנו רק את החיים שלנו החד פעמיים ואני רציתי לחיות אותם במלוא העוצמה והיופי שבהם! אוהבת אתכם לעולם ולעולמים, סבתא.”
דמעות חמות נושרות על פניה של הנכדה הצעירה. סבתא דיוה באמת הייתה אישה מיוחדת, פורצת דרך בין בנות דורה, סבתא מסורה לנכדיה שהצליחה לשלב בין הנכדים ובין הרצונות שלה. היא מוחה את הדמעות שלה , שמה במכשיר הטלפון שלה את המוסיקה שהיא אוהבת ומתיישבת על הכסא הלבן לקרא את המחברות של סבתא דיוה.
https://amour.co.il/amour-media-story-253554
