לעולם לא הייתם יודעים רק מלהסתכל עליו, אבל לגבר הצעיר שפגש אותנו ברחובות וורשה יש אחד הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי אי פעם.
הכרתי אותו לפני כחודשיים, בטיול שורשים לוורשה, עם אמי ואחותי הקטנה.
שנים כבר שאני אומרת לאמא שלי: “למה שלא תקחי אותנו ותראי לנו איפה גרו סבא וסבתא שלך, סבא וסבתא שלנו, מאיפה הם ברחו, איפה הם חיו וניהלו עסקים וחיי משפחה ענפים עד שבאו הנאצים וגדעו את חייהם? אני רוצה לדעת!”
בסוף היא נשברה ולקחה אותנו, ושתדעו, אמא שלי היא מתכננת טיולים אקסטראורדינר. זה הקטע שלה. היא ביררה איתנו מה בדיוק בא לנו, ובאיזה מינון – הרבה יהדות, מעט שואה (נעשה את זה עם הילדים ב”מסע החיים” לפולין), ממש טיפונת שופינג (לא באנו בשביל ה”בזול”, אבל בכלל בלי הרי אי אפשר…) והרבה לחוות דרך העיניים והרגליים.
לראות, לשמוע, להבין
את כל העניין של וורשה היהודית היא הפקידה בידיים של אדם.
הלבוש האופנתי, השפיץ המוקפד בשיערו הבהיר והחיוך שלו לא הסגירו במאומה את מה שייצא מתוכו בהמשך. המשפט השני שלו כבר היה רמז – הוא היה בעברית כה גבוהה ומושלמת שלא יכולתי שלא להעיר על זה. לא שאדם הוא לא ישראלי, כן? הוא ישראלי לגמרי, נולד וגדל בישראל, אבל מעטים הישראלים ששמעתי אי פעם מדברים עברית כזו. לאוזני העורכת הראשית שלי זה היה מענג פשוט.
התחלנו להסתובב ברחובות וורשה, לעיתים ברגל ולעיתים במכונית של אדם (בכל זאת… הברך…), אבל באותו מידה יכולנו להיות במכונת זמן. במילים ובתמונות אדם החיה עבורנו את וורשה שלפני המלחמה ובמשך המלחמה. הסיפורים שלו היו עשירים ומרתקים, וכללו חלקים פחות ידועים מההיסטוריה של וורשה. אהבתי במיוחד את האיזון, את זה שהוא ראה את כל הצדדים ולא לקח איזו עמדה פופוליסטית. אבל למרות זאת, למרות שהוא עשה את הסיור הזה מאות או אלפי פעמים, הכאב בעיניים שלו היה מוחשי מאד.
בין התפעלות מהיופי של העיר המשוחזרת לבין הצער על היופי שהושמד שם בידי הנאצים, בין אנקדוטות חשובות, מעניינות ואף עסיסיות מההיסטוריה של העיר ושל תושביה, שאדם מפזר בנדיבות במהלך הסיור, הוא טווה סיפור רב מימדי ועשיר על עולם שהיה ואיננו עוד.
הקטע אצל אדם הוא שאין דרמה. זו לא מסחטת דמעות. גם כאן הוא הולך על קו התפר העדין שבין כאב לגאווה.
תהיתי מה בגבר הצעיר הזה מחבר אותו באופן אישי כזה לגורל של יהדות פולין…
ואז שמעתי את הסיפור שלו.
הסיפור של אדם קורן
הכל התחיל במלחמת העולם השניה. סבתא וסבא של אדם, פולנים נוצרים, גרו בווארשה. לסבא היה בן מנישואיו הראשונים, וזה הצטרף למחתרת הפולנית שנלחמה בנאצים, לפלג שנקרא ז’גוטה, הפלג שעסק בהצלת יהודים. הוא היה נכנס לגטו ויוצא ממנו, מסייע במה שניתן היה. כשהתחיל מרד גטו ווארשה, והיה ברור שהנאצים יחסלו את הגטו על יושביו, נתן הדוד את הכתובת האישית שלו לחברים, ואמר שלהם שמי שיצליח לברוח ולהינצל, שיגיע אליו.
ארבעה עשר איש הצליחו לברוח.
הדירה הקטנה של הסבא והסבתא לא הספיקה לכולם, ולכן הם שכרו בית צמוד קרקע, וכולם עבדו כדי לחפור בו בונקר סודי שבו יוכלו היהודים להתחבא. בבית הזה גדל אביו הפעוט של אדם, עד שהסתיימה המלחמה, כשאיום מתמיד של מוות מרחף מעל ראשו, והמשאבים המועטים של משפחתו מתחלקים בין אנשים רבים.
כל ארבעה עשר האנשים ניצלו והגיעו לארץ ישראל לאחר המלחמה.
סבו, סבתו ודודו של אדם קיבלו שלושתם את אות חסידי אומות העולם.
הסבא והסבתא התגרשו, והסבתא נענתה להזמנה של המשפחות לבוא לבקר בישראל. באה, הציצה ונפגעה. הסבתא התאהבה בישראל, או, לדבריה: “ישראל הקומוניסטית טובה הרבה יותר מפולין הקומוניסטית…” (טוב, נו, פולניה. זה גבול ההתלהבות שלנו). מאחר שבחרה להישאר, היא גם התגיירה, נישאה בארץ שוב וחיתה כאן את כל חייה.
אביו של אדם, שהיה בן 23 כשאמו עקרה לישראל, נשאר בפולין והכיר שם את אשתו לעתיד. בשנת 1976 החליט האב שהוא רוצה לבלות עם אמו את שנותיה האחרונות ועבר להתגורר בארץ, וכמו כרוניקה של אהבה ידועה מראש, שניהם התגיירו ונשארו כאן, נישאו כאן, ופה נולדה גם אחותו של אדם, וגם הוא – יהודים וישראלים לגמרי.
בבית של אדם לא דיברו על פולין. אולי משא ההיסטוריה היה כבד מדי, ואולי רצו פשוט לפתוח דף חדש, ואדם לא היה מודע לזהות הכפולה שהוא חי בה.
אבל זה שלא מדברים על משהו לא הופך אותו ללא קיים, ובשנת 2003 נסע אביו לביקור בפולין החדשה, שאחרי הקומוניזם, והתחיל לדבר על לעקור בחזרה לשם, אך ב-2004 נפטר מדום לב כרעם ביום בהיר.
התא המשפחתי של אדם, שגם ככה היה קטן, הצטמצם לפתע עוד יותר, והוא, כמה למשפחה, התחיל לחקור את שורשיו הפולניים ויצר קשר עם הצד של אמו. משהו בער בו. הוא זנח שנים של לימודי רוקחות וקריירה בתחום ופנה להדרכת טיולים.
לא מיד הוא התחיל להדריך בפולין. היה ברור לו שלשם מועדות פניו, אך הוא היה צריך הכרה עמוקה של התרבות, ההיסטוריה, וגם חוסן נפשי להתמודד עם שאלות נוקבות, שהיו מחודדות אף יותר בשבילו מאשר בשביל כל אחד אחר. אז הוא התחיל להדריך תיירים בספרד, ובינתיים למד כל מה שאפשר היה. כשהגיע הזמן עברו הוא ובן זוגו, שי, לוורשה, ואדם הפך את העמדה הייחודית שלו לשליחות של קירוב לבבות. לראות אותו עומד באחד מאתרי הזיכרון, עיניו עצומות וכיפה בשלל צבעי הגאווה על ראשו, מבהיר יותר מאלף מילים כמה הוא חי במפגש של דתות, אמונות ותרבויות.
אני שואלת אותו למה הוא עושה את מה שהוא עושה.
“יש יותר מדי דיסאינפורמציה,” הוא אומר, “ורגשות מחליפים ידע ועובדות. צריך להאיר את הנקודות שאנשים מעדיפים לשכוח.”
אנשים, כך הוא אומר, אוהבים לאמץ נרטיב מסויים: הנרטיב הפולני, הנרטיב הישראלי, אבל הבעיה בנרטיבים האלה היא שהם מוכתבים, ויש הרבה דברים שלא מספרים לנו. את הדברים האלה מוצא אדם ומעביר אותם הלאה, למי שמטייל איתו. זה מרגש במיוחד, הוא אומר, להיתקל עדיין באנשים שעברו את המלחמה, שחיים את הזכרונות האלה, לראות את התגובות שלהם, וגם את התגובות של אנשים שלא ידעו שום דבר מלבד מה שלימדו אותם בשיעורי היסטוריה.
אני מבקשת ממנו לנסח במשפט אחד מה היא השליחות שלו, וזו התשובה:
“להראות כמה רב המשותף על המפריד בינינו, כמה שהאמת היתה מורכבת, וצריך רק לשבת ולהקשיב.”
נדמה, לי, דארלינג, שניסחת פה בבירור את הפתרון לבעיות של כל העולם, והלוואי וכולם היו רואים אותו כך.
…
אז אם גם לכם, כמוני, חשוב הפרק הזה של ההיסטוריה, אם גם אתם יודעים, כמוני, שבעוד זמן מה לא יישאר ממנו שום דבר, ואתם רוצים לנסוע לחוות את זה על בשרכם, ולא רק לקרוא. אם אתם רוצים לראות את האמת המורכבת על כל גווניה, אבל גם להנות מעיר יפהפיה, דברו עם אדם. ולא רק וורשה, אגב. פשוט דברו איתו.
זה הדף של אדם בפייסבוק: פולין – לא מה שחשבתם
אני כבר מתגעגעת, ומתכננת לחזור.
צפה פגיעה, דארלינג!
שתהיה לכולכם, וגם לאדם, שבת טובה ומחבקת, שיראו אתכם באמת ושתרגישו אהובים.
