תנו לי לקחת אתכם רגע במנהרת הזמן אחורה, אחורה. עכשיו דמיינו את המחזה הבא. אני, בת 22, סטודנטית למשפטים, שיער זהוב גולש עד המתניים, עור מוקה לאטה מיומיים של שיזוף לחופי הים האדום, לבושה בשמלת דפנה דקל. מישהו עוד זוכר את השמלות האלה? צמודות למעלה, עם כתפיות, ולמטה טולים שמחזיקים חצאית קצרה. השמלה שלי היתה לבנה, עם פרחים גדולים בצבעים אקזוטיים עליה, והיא זרחה בסגול באור האולטרה של המועדון האילתי.
זאת היתה התמונה מבחוץ. מבפנים, הכל היה שחור. הייתי עצובה, כועסת ובעיקר מאד נבגדת. הרגשתי כאילו שברו אותי, את השברים ריסקו לרסיסים ואז את אלה טחנו לאבק. לא חשבתי על התאבדות מהסיבה הפשוטה שחשתי שעם כל רוח קלה שתבוא אני אעלם באופן טבעי.
מה עשיתי באילת במצב כזה? שאלה טובה. בעיקר לא היה נעים לי. ידידי האמריקאי שון הגיע במיוחד כדי לנחם אותי, וגילה שלא זו בלבד שיש לי מבחני סוף שנה לעבור (מה לעשות, “רע לי” לא התקבל בעין יפה אצל דיקאן הפקולטה כתירוץ לכישלון במבחנים), אלא גם שהניחומים שהוא חשב עליהם היו מחוץ להישג ידו. הוא הבין את המצב, אבל זה לא מנע ממנו להסתובב בבית שלי אבל וחפוי ראש ולקטר בלי סוף. בסוף, עם כל הכאב שלי, כבר לא היה לי נעים ממנו, והבטחתי שעם תום המבחן האחרון ניסע לאילת.
וכך קרה שמצאתי את עצמי באותו ערב במועדון באילת, שותה שנדי ומחשבת את קיצי לאחור. שון הלך לבר להביא לעצמו עוד בירה, ולהפתעתי חזר עם חבורה של שישה אמריקאים, רובם מבוגרים מאיתנו. “תכירי” הוא אמר לי “אלה החברים החדשים שלי. פגשתי אותם כשהייתי בשגרירות מצריים היום בבוקר. הם חיילים שמשרתים בבסיס בסיני.” חייכתי במאור פנים והשישיה התיישבה איתנו. היה ברור שהם לא ראו אישה זמן רב. כל אחד מהם ניסה להתעלות על חבריו ולהרשים אותי, וזה היה מצחיק ומכמיר לב, בעיקר בגלל שלאיש מהם לא היה סיכוי. רק אחד מהם, הצעיר שבחבורה, ישב ושתק והסתכל לכיוון רחבת הריקודים. הערב התקדם, ואני התחלתי להשתעמם. החושך שבפנים הרים את ראשו המכוער והכל נראה לי כל כך חסר תוחלת, ואז שמעתי פתאום את השיר שהתחיל להתנגן על רחבת הריקודים – Losing my religion של R.E.M. “אני מתה על השיר הזה!” קפצתי. “אני הולכת לרקוד. מי בא?” ולפני ששאר הבחורים הספיקו להגיב קפץ הצעיר ממקומו ואמר: “אני!” ואז, לראשונה, ראיתי אותו באמת. הוא היה הכלאה שכזו בין טום קרוז לבין מגייוור, גבוה, בהיר שיער ותכול עיניים, בנוי לתלפיות. הלכתי אחריו אל הרחבה.
שעה לאחר מכן באו שאר הבחורים, וגם שון, אל הרחבה לומר לנו שהם ממשיכים למועדון אחר. האכזבה היתה רשומה היטב על פניהם. מישהו אחר זכה בפרס. זה היה ברור. לי שום דבר לא היה ברור חוץ מאשר שבאותו רגע החושך שבפנים התמלא קצת בזהרורי אור, ויותר מזה לא הייתי צריכה.
כשהתעייפנו, הוא שאל אותי אם אני רוצה לטייל קצת על שפת הים. מצאנו לנו מקום לשבת וסוף סוף יכולנו לדבר. לתדהמתי, הוא סיפר שחלם עליי, שבועיים קודם, בדיוק במקום הזה. הוא היה מושלם, מזל טלה, כמוני, ודומה לי בחשיבה. הזמן חלף בלי שנרגיש. כשהתלהב מהציפרניים הארוכות והאדומות שלי הצעתי להראות לו מה הן עושות… העברתי אותן על גבו, והוא רעד כולו. נבהלתי קצת, אני חייבת להודות, והפסקתי מיד. “מה קרה? משהו לא בסדר?” שאלתי אותו. “לא, לא, זה רק שכל כך הרבה זמן לא נגעה בי אשה.” הוא אמר והשפיל את עיני התכלת שלו. הייתי מאוהבת בו כל כך באותו רגע. “אז להפסיק?” שאלתי. “לא!” הוא חייך, “רק לאט לאט.“
וככה זה היה. מאחר שהטור הזה מיועד גם לנוער אני לא אפרט מה היה אחר כך. אומר רק שעד הבוקר רק התנשקנו והתפלאנו כמה זה מרגיש נכון. אחר כך היה מושלם, מכל הבחינות. הוא היה מושלם, והכימיה בינינו היתה מושלמת, והוא היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו באותו רגע, וההתפעלות התהומית בעיניים שלו היתה כמו סם מרגיע לנשמתי הפצועה, ולא ביקשתי לעצמי יותר מהרגע ההוא.
הייתי בטוחה שאחרי שישיג אותי, כמו כל גבר שהחבר’ה מחכים לו לחופשה קצרה מדי שחיכו לה יותר מדי זמן, הוא ייעלם כמו הרוח, ולא היה אכפת לי. להפתעתי הגדולה מאד, ידו לא עזבה את ידי למשך כל שלושת הימים שבהם היינו יחד. היינו עם החברים שלו ועם שון, וגם היינו לבד, והחבר’ה שלו קראו לי “החברה של אמרמן”, ובמשך שלושה ימים הייתי מישהי אחרת, שלא דיממה ולא כאבה ולא חשבה שהיא שווה כקליפת השום. הייתי קרן שמש, פרח, מושא הערצה ותשוקה, והייתי מאושרת.
שלושה ימים חולפים מהר בשמש. החופשה שלו נגמרה, וגם שלי. הבסיס חיכה לו, ולי – מועדי ב’. ישבתי באוטובוס חזרה למרכז לבדי (שון נסע למצרים), כובע המצחיה שלו על ראשי, עצמתי את עיניי וחייכתי. לא היה כאב בפרידה הזאת. אף אחד מאיתנו לא ציפה ליותר, לא חשב שיוכל אי פעם להיות יותר. היינו סיפור אהבה של שלושה ימים, בועה מושלמת וצבעונית שלנצח תישאר יפה ונוצצת. חזרתי אל חיי אחרת, וכולם ראו את השינוי בדרך שבה הלכתי ונשאתי את ראשי, באור שחזר לעיניי. חיי ניצלו, והעתיד שוב נמתח לפניי מבטיח ומבריק.
האם שמעתי ממנו שוב? אתם בטח תוהים. התשובה היא כן. קצת כתבנו, ופעם אחת אפילו באתי לבקר אותו עם הגבוה במסע מחוף אל חוף בארה”ב. התחושה לא השתנתה. משהו מושלם היה בינינו, והשאיר אחריו סוג של חברות שלא פשוט להסביר, אבל לא יותר מזה. השנים חלפו והביאו איתן מרחק. לפני מספר שנים מצאתי אותו שוב, בפייסבוק, כמובן, ואנחנו חברים. יש לו אישה שאותה הוא אוהב מאד וארבע ילדות מושלמות. הוא קצת מפגר כמו גברים אמריקאיים רבים, אבל מצחיק ומתוק כמו שהיה תמיד. דבר אחד אני יודעת – האיש הזה הציל את חיי, ואם אי פעם יהיה משהו שאוכל לעשות למענו, לא אחשוב פעמיים.
נ.ב. את הסיפור הזה תרגמתי לאנגלית ושלחתי לו. הוא אהב. הוא זכר במיוחד איך החברים שלו נשרפו מקנאה כשהוא היה זה שהתנשק בין הגלים של ים סוף עם הבחורה שהסתובבה טופלס כאילו אין מחר…
ואתם, אם יוצא לכם, אל תחשבו פעמיים. קחו אהבה בשתי הידיים, גם אם היא רק לשלושה ימים.
Photo by Dani Vivanco on Unsplash
