“שלום” קול זהה לזה של מלאך קורא לי מהמרפסת לידי ואני מרימה את ראשי מהמחשב, בו הייתי מרוכזת בשעה האחרונה.
“שלום לך” אני עונה בחיוך ומתלהבת מעיניים חייכניות וממזריות למראה שבוחנות אותי.
היא שותקת במבוכה ונראה שהיא רוצה לפתוח בשיחה איתי, אבל לא ממש יודעת איך ואני מקלה עליה ומתחילה.
“את נהנית מהחופש הגדול?” אני שואלת אותה ומחייכת אליה בחזרה ואיך אפשר שלא לחייך מול החיוך המדבק הזה שאומר הרבה יותר ממה שברור לי שהיא אי פעם תספר לי.
“כן לפעמים ואת?” היא מפתיעה אותי בשאלתה ואני עונה לה ללא היסוס “כן לפעמים גם”.
שוב שתיקה מביכה קצרה ואני בודקת מה מצבה, כי אני לא בטוחה אם העיניים שלה מנצנצות כך בזכות פגיעת קרני השמש בהן או בגלל שהיא על סף בכי, כמו שאני הייתי עד לפני הופעתה מולי.
“עכשיו זה מהרגעים שכיף לך?” אני בודקת בעדינות.
“לא ממש” היא משפילה לרגע את עיניה ואני חושבת על כך שאני מעדיפה לראות אותה מחייכת ולא בוכה ומשנה מהר את הנושא ומסיחה את דעתה. אני מרגישה צביטה מוזרה בלב ברגע שהמחשבה עליה בוכה נכנסת לי למחשבה ואני מוכנה כרגע לעשות כמעט כל דבר אפשרי על היקום הזה רק כדי לגרום לה לחייך .
“תסתכלי לשם” אני מחווה עם היד שלי לעבר החניה מתחת לבנין. “את רואה אותה?” אני מכניסה התלהבות יתר לקול שלי ומקווה להדביק אותה באותה התלהבות.
“גור החתולים הלבן ההוא שם” אני מצביעה לנקודת הפרווה הלבנה שנעה בעצבנות ממקום למקום, רודפת ללא הצלחה אחרי כדור קטן וקרוע שמצאה בין השיחים.
“אני רואה, אני רואה” היא אומרת בהתרגשות ומוחאת כפיים. אני מפסיקה להסתכל על החתול ומבטי עובר אליה ולחיוך שלה.
מה יש שם בחיוך הזה שכל כך מרגש אותי? אני חושבת לעצמי ומתפללת בו זמנית לאלוהים שלא יסיר אותו ממנה לעולם.
ילדים הם יצורים קטנים שאלוהים ברא כך שלא יפסיקו לחייך לעולם. כמה חבל שמשהו בדרך משתבש ולפעמים החיוך הזה נעלם מהם, במיוחד ככל שהם גדלים.
“בכל פעם שאת קצת “לא ממש”, תיזכרי בחתולה החמודה הזו ובחיוך הזה שהיא גרמה לך” אני מבקשת ממנה. היא מביטה בי כשהחיוך הזה עדיין שם על הפנים המושלמות שלה.
אוקיי” היא אומרת לי ואני מחייכת אליה בחזרה. ממש באותו הרגע אני מחליטה לקחת את העצה שלי אליה, לעצמי.
מאז בכל פעם שאני קצת “לא ממש”, דמותה של מלאכית מושלמת שמחייכת אליי, נשלף ממעמקי זכרוני, מציף את המודעות שלי ומשפיע על אותם השרירים שאחראים על הלחיים שלי, אלה שכל תפקידם ברגעים כאלה הוא להרים את זווית השפתיים שלי ולגרום לי לחייך.
