“אני נושאת עימי משאות של שנים, משאות של גלגולים אחרים, משא של דורות. על גבי ובליבי, עצבונות, מלחמות, שרפות ומיתות משונות. אני נושאת נשים עתיקות שהיו אני בשנים אחרות. שנאבקו להגיד את אשר בליבן ששילמו מחיר חיים על אמונותן.”
זה מה שאמרתי לו בפגישה הראשונה שלנו. הוא הביט בי בעיניים רכות. הנהן בראשו כמבין את אמירותיי.
” אני מכיר אותך בכל החיים ההם והאלה. אני מכיר אותך מתמיד. אני רואה את המשא הכבד שאת נונשאת בליבך ועל גבך. מצאת אותו, את האיש ההוא שישא איתך את משאותייך. את יכולה לנוח. להניח את עומס המשאות ולנשום עמוק. אני כאן לשאת אותך איתך.”
דימעה מתגלגלת על לחיי. דייט ראשון. איש שכמעט במקרה נקרה על ה”קמינו” שלי. ואני כבר בוכה. מנגבת במפית הקטנה את הדימעה הסוררת שזלגה על לחיי והוא, במבטו החם והממיס, הושיט לי יד חמה. הניח את ידי בכף ידו. פרס את אצבעותיי, התבונן בחריצים שבכף ידי.
“את מכשפה” משכתי את היד שלי במהירות. המשפט הזה “את מכשפה” תמיד מפחיד אותי כלכך, טבוע עמוק בתודעתי רבת העידנים כאמירה מסוכנת עבורי. תיכף יגיע משמר המלך, יקימו בכיכר העיר את פירמידת עצי המוקד ויעלו אותי באש…
“מי אמור, מה קרה? תסתכלי בכף היד שלי, אני גם מכשפה, חח מכשף כמובן. יש לשנינו את המשולש הזה את רואה? “
אני מושיטה את ידי קדימה, מניחה אותה ליד ידו הפרוסה אליי, הוא צודק, הנה קודקוד המשולש, הפונה אל שורש כף היד, ממנו יוצאות כמו קרניים, שתי צלעות המתחברות במרכז כף היד, על ידי קו היוצר את בסיס המשולש ההפוך הזה. “מה זה אומר? ” אני שואלת בחשש רב.
“זוהי חוכמה עתיקת שנים, “משולש המכשפה” מעיד על האנשים הכי יצירתיים, יצריים, חכמים שיש. לאנשים הנושאים את משולש המכשפה, יש יכולה נתינה והקשבה, יכולת פרשנות וראייה רחבים ואחרים משל שאר האנשים. זוהי מתנה נפלאה, מתת אל של ממש”
אני נושמת לרווחה, בדמיוני, משמרות המלך והמוקד הבוער, נעלמים כמו אבק ברוח. אני לוגמת מהמים הקרים שלפניי. ומתפנה לחקור ולסרוק את פניו של האיש שיושב מולי. עיניו הרכות מביטות בי בשקט. חיוך דק מתוח על פיו, הוא מביט בי במבט מלא תמיהה, כמיהה, שלווה והשלמה. אני מרגישה מן שקט שכזה מתפשט לי בגוף. מן הרגליים ואל הגב נרעדים בי מיתרים. הוא רואה אותי נרגעת לאט, לאט. מזמין לי תה צמחים ועוגת שוקולד…
“למה בעצם הגעת אלי?” אני שואלת מן שאלה מוזרה שכזו ומיד מתחרטת עליה. “זאת אומרת, אתה יודע, שנים אתה נודד בדרכים, מוצא מקום לנוח וממשיך הלאה. אז איך זה שהגעת דווקא לדרך שלי? איך זה שהדרכים שלנו הצטלבו?”
אני לא מחכה לתשובה שלו, אני כבר יודעת. ידיעה קדומה ופנימית עמוקה. הדרכים שלנו נועדו להצטלב. אנחנו נושאים את אותם המטענים, את אותם העצבונות. והשמחות שלנו? הן אותן השמחות, הסוערות, הפשוטות, האמיתיות, המפריחות שממות, הממלאות נהרות של מים חיים וזורמים. שטנו בימים רחוקים ומצאנו את נתיבי השיירות והספינות שהובילו אלינו. כי כל הדרכים טובות כשהן מובילות לאהבה.
קרדיט לתמונה : Photo by Kelly Sikkema on Unsplash
