יושבת עם משקה הרִיבָּר בצבע ארגמן, הקבוע שלי, וחושבת על השנה שעוד רגע מניחה רגל בפתח הלב שלי.
היו בי מחשבות על להפליג אל תוך הדמיון ולשלוף סיפור מתוק שכזה.
אבל היד החלה לכתוב ללא מחשבות על איך הלב שלי מדמיין, לו ולי, את השנה הקרובה.
רוצה להשתמש במילה – פריחה – אבל היא נדושה לי מידי, היא גם מאד לא מדויקת, כי אני פרח רב עונתי, פורחת כל הזמן. ולפעמים, רק לפעמים, אני אוספת את עלי הכותרת פנימה, למנוחה, רגיעה כזו שתעשה קצת ניקיון ולעיתים לחשוב שוב על דרך הצמיחה או אם עלי להוסיף או לשנות צבע וכיוון.
לעיתים חלק מעלי הכותרת שלי מוצאים לעצמם שותפים וביחד אנחנו מתמזגים לפריחה חדשה.
וכך אני רוצה את השנה החדשה שמבקשת ממני לכתוב אותה.
אני אתעורר כל בוקר עם בטן מלאה מחלומות הלילה ואנרגית נתינה.
אימון הבוקר יהיה חלק בלתי נפרד מעצם ההתרוממות שלי ממצב מאוזן של לילה. הבהירות שהוא מכניס לחיי שווה את ההתמדה שכה מאתגרת אותי.
יותר ויותר אני מגלה כמה כוח הבנה, שחרור וריפוי יש במילה הכתובה.
באותיות שמרצפות אותה, בדרך בה אני כותבת אותה: בעיפרון, עט, מכחול, הקלדה ועוד.
במשמעות שמסתתרת בין קפלי וזוויות האותיות.
ממש בשבועות האחרונים נפתחה דלת המרתף שבי, וכל מדרגה מבהירה לי שלא משנה מה ואיך אני כותבת, שירה, פרוזה או פוסט, אני לומדת אותי לאורכי ולרוחבי.
כל כך הרבה בקבוקי יין שוכבים אצלי במרתף הפנימי שלי, מחכים לי שאבחר מתי לפתוח כל אחד מהם. כל בקבוק מתאים לחדר אחר שנפתח אצלי.
מתגבשת בי הבנה עמוקה יותר על איך אני רוצה לתת את עצמי לעולם.
השנה הזו תהיה ממש טובה !
אני אמצא בה עוד הרבה אהבה מכל המינים והסוגים.
אני אפרח בה.
הסדנאות שאני חולמת עליהן אלו המשלבות תשוקה בכתיבה יצאו לדרכן המיוחדת.
אמשיך לחיות בתשוקה לחיים גם בימים כואבים, בימים בהם הפחד מתרומם איתי מהמיטה.
כי אני יודעת שפחד הוא חלק מליבוי התשוקה שבי. הוא מראה לי במה עלי עוד להתנסות, בפני מה עלי עוד לעמוד ולהביט בעיניים ולהגיד אני יכולה או יודעת.
הוא מזכיר לי שאני כאן כדי להיות ולחיות
השנה הזו הפחד היחיד שיהיה לי הוא זה שנמהל בהתרגשות כשהתינוק שלי נולד וכשהוא מתחיל ללכת, ואני מאמינה שהשנה יוולדו לי כמה תינוקות כאלה.
