“סגור לרגל שיפוצים” תליתי עליך לפני זמן מה ומאז אני מנסה למצוא אדם שיתאים לעבודה כזו חשובה.
חשבתי לפנות לקבלן, כי מי מבין בשיפוצים יותר טוב מקבלן, אבל לא קל למצוא בימנו אחד כזה שיודע לעמוד בלוחות זמנים וגם לעבוד עבור המחיר הנכון. אני דורשת כל כך הרבה ולא תמיד בטוחה שיש לי את היכולת לשלם על כך בהתאם.
מעבר לזה, קבלנים הם עם מיוחד, הם תמיד יחפשו איך להוזיל את עלויות הבניה ולעגל פינות ואילו אני מתעקשת להשתמש בחומרים היקרים ביותר. שיפוץ כזה לא עוברים בכל יום, בכל זאת.
הייתי עושה את הכל לבדי, אבל זה דורש עבודה של יותר מאדם אחד במקרה הזה ועדיף מישהו שמבין בעניינים של הלב טוב יותר.
ואז חשבתי על קרדיולוג, מי מבין הכי טוב בעניינים של הלב אם לא מומחה ללב האנושי? הבעיה שהוא ייגש ללב העדין שלי גם כך, עם סכין חדה וברגע שאראה את האיזמל הזה מכוון למקום הכי חשוב בגופי, אברח מהר ועצבני מהמקום. אני לא מעוניינת שיחטטו לי בלב וינסו לתקן אותו באופן כירוגי, ינסו לשנות את המבנה שלו מהיסוד או גרוע מכך להחליף לי אותו באחד חדש. לא תודה וביי.
היום אני עומדת מול המראה וממש שקט בחדר, עד כדי כך שאני יכולה להקשיב טוב לפעימות האלה שנמצאות שם באופן קבוע, גם במהלך השיפוצים וגם כשהוא סגור.
“מה בא לך?” אני שואלת אותו בפעם הראשונה, כי עד עכשיו ניסיתי להחליט ולא ממש בהצלחה בשבילו מה טוב לו.
“שתפסיקי להתאמץ כל כך סביבי ותתרכזי קצת במשהו אחר” הוא לוחש לי מבפנים.
“אתה אמיתי?” אני מגיבה בכעס. “הנה אני טורחת יומם ולילה כדי לתקן, לשפץ, לחדש ולסדר אותך ואתה יושב לך שם בסבבה וחושב שהכל יסתדר לו מעצמו. ככה אתה מכיר אותי? כאחת שיושבת בשקט בצד ולא פועלת במרץ כדי לסדר כך שהכל יצליח ויסתדר?”
“כן, אני מכיר אותך ובדיוק בגלל זה אני רוצה שתנוחי קצת, תשבי ותיהני מהתהליך בשקט. זה יקרה גם אם תתאמצי וגם אם תשבי בשקט ותתעסקי בשלך” הוא עונה לי ברוגע בין פעימה לפעימה.
“טוב, אוף אתה גם כן” אני עונה בטון של ילדה בת שמונה פגועה ומבחינה בחיוך הממזרי שלו.
“אל תהיי כזו, את יודעת שעם קצת סבלנות, זה בסוף ישתלם לך, מתי אכזבתי אותך אי פעם?” אני רוצה לענות לו שהוא אכזב אותי לפחות פעם או פעמיים, אבל אני מעדיפה לשתוק הפעם.
“את מודעת לזה שאני מרגיש אותך ושומע הכל?” הוא מתריס נגדי.
“כן כן, אז אתה בטח זוכר את הפעם ההיא וגם את ההיא ואיך דווקא בעבור מי שלא צריך, פעמת מהר יותר ובמי שהיה יותר נכון לי, האטת קצב, אז ששש” אני מחליטה להשתיק אותו קצת.
“אני ככה קרובה להביא רופא ולהחליף אותך בדגם חדש וזהו, רק שתדע” אני מתריסה.
“את באמת חושבת שזה מה שיעזור לך? הוא משחק איתי משחקי מוחות מהסוג הנמוך ביותר.
“אני מניחה שאתה כבר יודע את התשובה לזה, אחרת כבר הייתי שוכבת מורדמת תחת אור גדול ואיזמל בדרך אליך” אני עונה לו.
“תרשי לי לתת לך עצה אחרונה לפני שאני עוזב את הסוכה הנחמדה שבנית לי בזמן שאני בהשהייה?” אני מהנהנת בחוסר רצון.
“תפסיקי לנסות כל כך ופשוט תני לחיים להתנהל כמו שהם יודעים לעשות הכי טוב. זה לא שבאמת יש לך שליטה עליי או על מה שיהיה. אני מבטיח לנסות בפעם הבאה להסתנכרן קצת יותר טוב עם הראש שלך וההיגיון, אבל כרגיל אני לא מבטיח לך כלום. כולם יודעים שהלב עושה מה שהוא רוצה גם ככה.” אני עוצמת את עיניי ומקבלת את דבריו, בעיקר בגלל שכבר אין לי ממש כוח להמשיך ולחפש מי יתקן אותו.
כל מה שאני רוצה כרגע זה לשבת כמו אורחת בסוכה ולהנות מאוכל טוב, חברים, משפחה ומרגעים טובים וקטנים כגדולים. אני צריכה לחזור לשיגרה של החיים ולתת להם להתנהל כמו שרק הם יודעים. אולי הוא צודק הלב הזה, אולי כדאי שקצת אניח לו.
בכלל, עדיף להיות אושפזין שמחה בסוכה מאשר להיות חולה קשה המאושפזת במחלקת אהבה בסיכון גבוה.
