שוב היא לוקחת סיכון מחושב מראש, מרחיבה את הלב, שלמזלו התאמן הרבה בתקופה האחרונה וכבר יודע איך להתכווץ חזרה ברגע ששוב שב הרגע הזה אחרי שענן האבק מתפזר.
רגע לפני שהוא השאיר לה רק אבק…..
הוא יוצר איתה קשר כמו שיצר עם הקודמות ובדיוק באותו האופן שבו ייצור קשר עם אלו שימצא אחרי האבק שיותיר אחריו גם כאן.
היא נענית לו, בדיוק כפי שנענתה לזה שהיה שם לפניו ולזה שיבוא אחרי שהאבק שלו ישקע.
לא רק בעולם הגדול יש מחזוריות של חיים ומוות, גם בעולם הזוגיות ללא זוגיות זה קיים וגם כאן הוא מותיר אחריו פגועים ופגועות.
היא כבר יודעת למה לצפות עוד לפני שאמר את המשפט הפותח והקבוע של, זה שמקדם אותו מ”היי” ל”ביי” כשהוא יחליט שהגיע הזמן.
היא יודעת למה לצפות ועדיין לפעמים, ברגעים של חולשה, מעטים ככל שיהיו, ואולי בגלל החגים או הגעגוע למה שהיה שם פעם, היא מנפחת בועה קטנה של תקווה שהפעם זה יהיה יציב ויימשך לטיפה יותר זמן.
הוא יודע איך לנגן על המיתרים הקבועים, העצב בעיניים שהוא רואה שם והיא לא ממש מנסה להסתיר, המסכות שהיא עוטה כדי להישמר מגברים כמוהו, שגם בהן היא גאה כמו בצלקות של מלחמה. בסופו של יום הן באמת סוג של צלקות, שנותרו שם מכל קרב טוב שאי פעם השתתפה בו, כדי לקרב מישהו לליבה. כל זה רגע לפני שעיניו ותאבונו יגדלו ורגע אחרי שהאבק שהותיר אחריו יסמא את עיניה הדומעות וייצור את הבוץ הטובעני שהיא תשקע בו בימים שאחרי.
היא יודעת שככל שהיא תנפח את בועת התקווה כך הפיצוץ שלה יהיה כואב יותר עבורה, אבל היא חייבת את זה לעצמה, לנפח אותו עוד קצת ועוד קצת, כי אולי רק הפעם זה יצליח והבועה תתייצב ולא תתפוצץ.
הוא יודע איך זה ייגמר עוד לפני שזה בכלל התחיל, אבל גם הוא מצולק מקרבות קודמים וגם הוא רוצה למצות את החיים ולא להרגיש את הפספוס ובכלל חבל על כל רגע. הוא משחק בכמה מגרשים במקביל כדי לא להחמיץ את האחת הכי מתאימה, כי היא לא תרגיש ולא תדע – כך לפחות הוא חושב וכמובן טועה, כי בסוף היא תדע. העולם קטן, קטן מדי בשביל להסתיר הרבה מדי.
היא מורידה את המגננות שלה ומתמסרת לתחושות, לא רגשות, כי זה מוקדם מדי ומסוכן מדי. היא מסירה לרגע את המסכה ולוקחת חצי סיכון רק כדי לומר “ניסיתי” ולרגע הכל נראה מושלם, מושלם מדי כי היא כבר יודעת שאז בדיוק מתחילות הבעיות.
הוא מתלהב, נסחף, כולו בעניין ודעתו לא מוסחת לכמה רגעים טובים ומושלמים והוא מוכן עוד רגע לוותר על המשחקים האחרים ולהתרכז במשחק שמולו, זה שמאפשר לו להיות הוא עצמו וליהנות ממה שתיארו ברומנים ובסרטים שעליהם שניהם גדלו.
היא מחכה לזה ואפילו כמעט מוכנה לזה. היא עוצמת את עיניה חזק ומחכה לבועה שתתפוצץ ותכאיב לכמה ימים, שבועות, תיצור שריטה נוספת שתצרוב בהתחלה ותתאדה עם הזמן ובעיקר לענן האבק הצפוי ממש בקרוב.
הנה הם בשיא ומשניהם החיוכים לא יורדים לרגע, אבל זה טוב מדי להיות אמיתי וזה באמת אמיתי לזמן המוקצב שזה קיים.
שוב הדלת נטרקת אחריו, שוב הלב מתכווץ והעיניים מתכוננות לימים הרטובים הבאים ושוב הוא השאיר רק אבק אחריו, כמו שרק הוא יודע לעשות כל כך טוב, אבל לא רק הוא, גם זה שהיה שם לפניו וגם זה שיגיע אחריו.
והיא, היא תעטר את המדים שלה בעוד סיכת מדליה עם אות גבורה על כך ששרדה סופת אבק נוספת. לא כולם יידעו כמה הסיכה הזו פוצעת אותה מתחת למדים וכמה היא מדממת שם, אבל זה בסדר כי היא התרגלה והייאוש גובר. אלא שהתקווה לא באמת אבדה והתקווה בת שנות אלפיים, בדיוק כמו בשיר והעין צופיה כל עוד בלבב פנימה.
