“Baby, I’d rather be hard to love Than easy to leave, you should believe me I’ll make you need me”.
אני מקשיבה שוב ושוב למילים של השיר בזמן שאני רצה את הקילומטרים הראשונים שלי אחרי חודשים שבהם אפילו לא נעלתי את נעלי הספורט שלי.
הריאות מתחילות לכאוב לי ממש אחרי חצי קילומטר, אבל אני לא מוותרת, כמו תמיד, יש לי משימה שהצבתי לעצמי. אני גומעת את שלושת הקילומטרים באומץ, בכאב, בסבל ובתחושת עוצמה והישג נפלאים, למרות שעכשיו בא לי להקיא את כל תכולת קיבתי משתי הארוחות הקטנות להחריד שאכלתי בכוח ביומיים האחרונים.
רק ריצה תעזור לי, זה לפחות מה שחשבתי בבוקר כשהתעוררתי בישראל רק יממה אחרי היום הכי קשה בחיי וכמובן שהתבדיתי.
החיים לא הכינו אותי מספיק לכאב מהסוג הזה. אני ידעתי סבל, תסכול, כאב וכעסים, אבל אף פעם בחיים שלי לא הרגשתי כאילו עקרו לי את הלב מהמקום והשאירו אותו לדמם למותו בסמטה חשוכה וקטנה בלב פראג.
אני שותה את כל המים שמזגתי לעצמי בכוס והמים הקרים מחלחלים לתוכי בדיוק כמו שהמציאות שניסיתי להדחיק מנסה למצוא את החריצים של ההווה שלי כדי להחדיר בי הגיון ומבט לעתיד שלי מרגע זה ואילך.
“בחירות” אני כותבת כותרת לפוסט שלי בבלוג השבועי, שאני לא מבינה למה אני ממשיכה להחזיק בו גם אחרי כל מה שעברתי כדי להוכיח לעצמי שאפשר גם אחרת.
“קשה באהבה” זה הבלוג שהקמתי לפני חמש שנים ברגע של מצוקה נפשית קשה ודי דומה לזו שאני חווה כרגע ולמרות שהיום המצוקה ההיא נראית לי כמו משחק ילדים, אני מבינה שגם אז עברתי דרך שנאלצתי ללמוד ללכת בה כל יום צעד אחד מחדש אחרי השני.
“אז בחרתי לחזור למולדת שלי אחרי חודשיים שלמים בגלות מרצון. אני יודעת מה הבטחתי לעצמי, לו ולכם. הבטחתי שהפעם לא אהיה קשה באהבה ושאני לא אקום ולא אעזוב רק כי קצת קשה. אז תירו בי!
טוב אל תירו בי, אולי רק תדקרו אותי קצת עם מחטי וודו שגם הוא ירגיש כמה כואב לי. אני לא ברחתי, אני בחרתי וזה לא אותו דבר למרות שיש כאן שיכול אותיות קטן והכל מסתדר כמו שאני רגילה. אל תשפטו אותי, אני יודעת שאתם רוצים, כל אלף ארבע מאות שלושים ושניים העוקבים שלי. אגב אורלי חבוש, אני מבינה למה עזבת את המעקב שלך אחריי, אחרי התגובה שלי לדברים שכתבת ואם את או חברייך רואים את זה אז אני מתנצלת ולוקחת בחזרה את המילים שלי.
אתם בטח זוכרים את הפעם הראשונה שסיפרתי לכם עליו, כמה התלהבתי ממנו, מהאף הקטן שלו והעיניים שלו שסיפרו לי סיפורים מטורפים.
אתם בטח גם זוכרים שהוא כתב לי מילים שגם אם הייתי אני ממציאה אותם למען עצמי, לא הייתי מצליחה לרגש את עצמי ככה ולקלוע בדיוק למחשבה שלי.
בעיקר אתם בטח זוכרים שניר גר בפראג במרחק של קצת יותר מכמה תחנות רכבת מהבית שלי בכפר סבא. כן חזרנו לשם, זה לא באמת נושא שנעלם ממני והוא רדף אחריי גם עד לשם וגם אחרי שהחלטתי שאני כן אתפשר ואוותר על כאן הנוח למען שם החדש והמרגש, על העבר למען העתיד ועל הזכרונות הכואבים למען האהבה.
אתם יודעים היטב כמה היה לי כיף בחודשיים האלה וכמה הוא הצליח להסיר ממני את כל הצלקות ואיתם את כל החספוס שלי. הוא חשף אותי בכל פעם שניסיתי לשקר ולהיות רעה במקום טובה. הוא היחיד שהבין למה אני כזו והוא בחר לאהוב אותי למרות הכל והבין אותי כמו שמעולם אף אחד לא ניסה אפילו.
אז למה עזבתי אם היה לי כל כך טוב, אתם שואלים ובצדק? ובכן אין לי ממש תשובה לזה. תתפלאו, כן כן. אני שכותבת על הכל וחושפת כל דבר קטן וגדול מחיי, מגיבה לכם תמיד, פעם ראשונה נותרתי בלי תשובה.
אני מזמינה אתכם הפעם לתת לי תשובות. הרי אתם מכירים אותי כל כך טוב. מי מוכן לנסות להסביר לי מה קרה לי? איך עברתי מ”יש אני עוברת לגור בפראג עם אהבת חיי ומתחילה חיים חדשים ומרגשים” ל-“היי אני כאן ומבואסת שוב מהחיים שלי”? “.
אני מכבה את המחשב ואת הבלוג ומעניקה לכל החברים שלי שם, שחלקם הפכו להיות לי לכאלה גם במציאות, למצוא את התשובה לשאלה שמעסיקה אותי מהרגע שארזתי את המזוודה והשארתי בפחדנות הכל כך אופיינית לי, מכתב לניר שאומר לו תודה על הכל ובעיקר על שאהב את הקשה באהבה.
הודעות ממנו שנמחקות גם בלי להיקרא, מתחילות לתפוס מרחק של זמן אחת מקודמתה כמו צירי לידה הפוכים. כאן המרחק הגדל מסמן לי שהוא מתייאש ולא ייצא מכאן שום דבר טוב. כאן לא יהיה פתח לחיים חדשים, אלא סיום של כאלה.
אני צופה בסרט, מכינה לי צהריים והעיניים שלי לא מפסיקות לפזול לכיוון המחשב שלי. אני מתה להבין דרך עיניים של אחרים שמכירים אותי מה קורה לי ולמה אני כאן במקום שם, אבל אני הגדרתי לעצמי זמנים. נשארו לי רק עוד שעתיים, שלושים וחמש דקות ושש שניות.
אחרי חמישה פרקים בספר שמזמן הפסקתי באמצע ותנומה של חצי שעה, שהעבירו לי את רוב הזמן שנותר, אני מוותרת לעצמי עקב הנסיבות ופותחת את הבלוג.
חמישים ושבע תגובות שזה לא מעט, מציפות את הבלוג שלי, אבל אני לא מוותרת ועוברת אחד אחד. הדמעות לא מאחרות להגיע והם כולם כמובן צודקים חוץ מהמוזר ההוא שאף פעם לא עונה לעניין וגם כאן שאל אותי שאלות על אתרים מעניינים בפראג. עניתי לכולם ואפילו למוזר סיפרתי על מקומות שווים במיוחד ועל מה אסור לוותר, כולל גן החיות המקסים שדורש קצת נסיעה, אבל שווה את המאמץ אם יש לו ילדים קטנים.
ואז… מגיעה תגובה אחת חדשה ורגע לפני שאני מכבה את המחשב ומנסה לחשוב איך אני אירדם הלילה אחרי עוד יום ללא הקול והמגע שלו.
המשתמש הוא חדש והכינוי שלו הוא מה שמושך את עיניי “קל באהבה”, אני לא יודעת אם המטרה שלו להציק לי או לעזור, אבל זה סיקרן אותי מספיק כדי לקרוא.
“אני יודע שאת אוהבת לחשוב שאת קשה באהבה, אבל זה לא נכון ואת יודעת את זה היום. כל כך קל לוותר כשזה הופך להיות אמיתי ועמוק ותאמיני לי שאני יודע על מה מדובר, אבל אם רק תורידי עוד מגננה אחת אחרונה, את תאפשרי לכל האהבה הגדולה הזו, שמחכה לך, להיכנס לחייך ולהכיל את כולך.”
מה הוא חושב לעצמו? אני קוראת את דבריו בכעס. הוא רק נכנס לבלוג שלי ולא מכיר את כל הסיפור, הוא לא יודע מה עברתי וכמה עברתי כדי להגיע להכרה שאני עוברת לגור איתו שם.
אני מתלבטת מה לענות לו ומחליטה רק לכתוב לו “תודה על תגובתך “קל באהבה”.
התגובה שלו מתקבל תוך שניות ואני מסתכלת עליה ומנסה לא להתחרפן כשאני קוראת את המילים שלו. “מה תודה? תפתחי את הדלת גברת, המשלוח המיוחד שלך הגיע”.
אני לא בטוחה אם זה מטורף שהחליט לנסות לשחק לי בראש או שזה משהו אחר. אני ניגשת לדלת שלי ומסתכלת דרך העינית ומציצה לראות מה יש במסדרון.
אני מבחינה במשהו שנמצא על הרצפה ומחליטה לפתוח את הדלת עם השרשרת למעלה בלבד.
דובי גדול יושב לידו ובתוך החיבוק שלו נמצא פתק סגור. אני מושכת את הדובי אליי. “בואי נהפוך את הקשה לקל” זה כל מה שכתוב שם.
“אז מה את אומרת?” הקול המתוק של האדם היחיד שהפך את כל הקשה של היומיים האחרונים לדבר הכי קל כרגע, עומד מולי. הוא אוחז בידיי הרועדות ומחבק אותי כל כך חזק שאני בקושי נושמת. אני מוותרת על הנשימה שלי בשביל להיות מחובקת ככה למשך כל חיי ואז נופלת ההבנה. אין קל בלי קשה ואין קשה בלי קל, אבל אהבה מהסוג הזה תגרום להכל להיראות קל כל כך, בדיוק כמו גבר שאוהב אותך וכל רצונו לחבק אותך לעולמים.
תודה לכל העוקבים שלי וגם לאורלי שחזרה לעקוב. קבלו באהבה את השם החדש של הבלוג שלי “אין קשה באהבה”, המקום היחיד שבו במילה “אין” יש יותר “יש” מאשר אין.
***
