“אז היא אישה נורמלית?” שואל אותי החבר הכי טוב שלי , כשאנחנו יושבים על בירה בסוף יום העבודה. אני חושב רגע לפני שאני עונה. ביני לבין עצמי אני חושב שהיא ממש נורמלית. היא פנוייה לאהבה, היא עובדת בעבודה נורמלית, היא צוחקת מהבדיחות שלי, היא נראית טוב, בלי עיוותים לא נורמליים, היא מדברת לעניין, אז מה השאלה, ברור שהיא אישה נורמלית. לחבר שלי אני עונה שהיא נורמלית עד כמה שאישה נורמלית תרצה להיות עם איש לא נורמלי כמוני….
אז נעים מאוד, אני אדם. לא נולדתי כאן, עליתי בגיל צעיר לארץ וזה כבר הופך אותי לסוג של לא נורמלי, לא ככה?! אני הכי קטן במשפחה, יש לי עוד שתי אחיות ואח והורים. טוב, נו…הורים. אתם יודעים סוגיה לא פשוטה בחיים שלי. אבא שלי איש מדהים ואמא שלי? איך אני אגיד את זה מבלי שאפרוץ כאן במונולוג קורע לב על עיצוב האישיות שלי, אמא שלי, לא ממש הייתה נוכחת בחיים שלי, ואולי אי נוכחותה הייתה הנוכחות הכי חזקה בחיים שלי עד היום.
בהשוואה לאמא שלי, כל אישה שפגשתי הייתה נורמלית. אבל אני מניח שכל אחד אומר את זה באיזשהו שלב על האמא שלו. אני ידעתי את זה כבר מהיום בו עמדתי על דעתי. היה לי ברור שמי שמגדלת אותי היא אחותי הגדולה ולא אמא שלי. אמא שלנו, הייתה מה שהייתם קוראים לו היום: “פגועת נפש”, או במילים קשות יותר ולא מקצועיות : “משוגעת”, “לא נורמלית”.
אני לא ממש יודע למה היא הביאה אותנו לעולם, אולי פשוט כי אבא שלי כל כך אהב אותה והיא לא יכולה הייתה להתנגד לאהבה הגדולה שלו, וידעה שהוא יהיה שם תמיד עבורנו.
למזלי, הייתי הכי קטן במשפחה, ככה שאחיותיי ואחי הגדולים גוננו על ילדותי ככל שיכלו ובהזדמנות הראשונה שהייתה שלחו אותי לכאן לארץ כדי שאגדל “נורמלי”. רחוק מההשפעה של אי נוכחותה של אמא. ואתם יודעים מה? אחרי שנים של טיפולים פסיכולגיים, אני יכול לומר, שעצם העובדה, שנולדתי לאישה שלא ממש השתוקקה לילד נוסף, הטביעה בי את חותם אי השייכות, או יותר נכון לומר, השרישה בי את התחושה החזקה שאני לא רצוי, לא נאהב, נעזב לנפשי, מסתפק במועט, בפירורים של יחס, או אהבה.
“היי אדם, תתעורר, בסך הכל שאלתי אותך אם היא אישה נורמלית, לאיפה נעלמת לי?” החבר שלי לא מוותר לי, הוא מכיר אותי שנים ויודע למה הוא מתעקש על השאלה הזו. אני מביט בו מבעד לאדי הבירה, “תקשיב” אני אומר לו בשקט, “האישה הזו, כל כך נורמלית, שבא לי לבכות כשאני חושב על זה. היא עד כדי כך נורמלית, שהיא חושבת שאני נורמלי. היית מתאר לעצמך שדבר כזה יכול לקרות לי???”
שלוש שנים קודם
אני אוסף בשקט את הארגזים שבהם היא דחסה את כל חיי. הספרים שלי, התקליטים הישנים, הדגל של קבוצת הכדורגל האהובה, תמונה משפחתית אחת שבה היא לא מופיעה…מעט בגדים, נעליים וכובע המזל שלי, שאותו חבשתי בלידות של שני ילדיי. היא כל כך שנאה את הכובע הזה וכל כך התעצבנה שחבשתי אותו בלידות, שאם הייתה יכולה הייתה שורפת אותו על המנגל יחד עם כל הזיכרונות המשותפים שלנו, שעלו באש השינאה ההדדית שלנו אחד לשנייה.
הסברתי לה אינספור פעמים, שהכובע הזה, הוא המתנה היחידה שאמא שלי אי פעם נתנה לי, ולכן זהו כובע המזל שלי, אבל אותה הסיפורים המשפחתיים שלי לא עניינו. היא רצתה בעל נורמלי, אחד כזה מלח הארץ, שהגיע “מכאן” ולא “משם”, שנכון לכל גחמה שלה, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, שרוצה רק להיות שייך ונאהב.
וזה מה שהיא קיבלה – סמרטוט!
היא שלטה בי בכל דרך אפשרית, אני הערצתי את האדמה עליה היא דרכה, עשיתי כל מה שביקשה פשוט כי רציתי להיות שייך ונאהב, חשבתי שמצאתי בה אם ואחות, מאהבת ואישה לרוץ איתה. אהבתי אותה בכל ליבי, והיא? אני לא באמת יודע מה גרם לה להיות איתי. חשבתי שזה בגלל שאני כזה מקסים ומצחיק, חשבתי, שאולי בגלל שאני לא מכאן, נוצרה אצלה סקרנות שהפכה לאהבה. כנראה שטעיתי מאוד. בסוף הדרך המשותפת שלנו, נשארו מעט מאוד דברים משותפים לשנינו – כמובן שני הילדים שלנו ואולי כמה זיכרונות טובים מן העבר הרחוק. מעבר לזה, ממש כלום.
לקח לי זמן לאזור אומץ ולצאת מהנישואים הכושלים שלנו. לא רציתי לפרק את המסגרת, הייתי מוכן להמשיך ולהסתפק במעט תשומת הלב שקיבלתי ממנה, בפירורים של יחד. הייתי רגיל להטחת האשמות שלה, שאני לא גבר מספיק לעשות משהו, שאני לא שווה את הספה שאני שוכב עליה…עד שלא יכולתי יותר לשאת את המשא הכבד הזה של האשמות וכשלונות.
אני זוכר בדיוק את הרגע בו הכתה בי ההבנה, שאני חייב להציל את עצמי ממנה.
הייתי חולה, חום גבוה, רעידות בכל הגוף. שכבתי בחוסר כוחות על הספה בסלון. היה בוקר, הילדים כבר היו בבית הספר והיא עמדה לצאת לעבודתה. “אתה תעשה עם עצמך משהו היום?” היא שאלה אותי בשאט נפש, “אני לא יודע למה את מתכוונת” עניתי לה בקושי, ופצחתי בסדרת שיעולים. “תפסיק כבר עם ההצגות שלך, תזיז את עצמך מאמצע הבית כדי שנוכל לנשום כאן אוויר נקי”. עיניה רשפו בתיעוב כלפיי, היא לקחה את מפתחות הרכב וטרקה את הדלת.
“אדם, עכשיו זו ההזדמנות שלך! קום! תתגבר! תרחם על עצמך קצת, אתה לא יכול להמשיך לחיות עם האישה הזו יותר! קום, אסוף את עצמך ולך מכאן!!” אלו המילים שהדהדו במוחי, בזמן שניסיתי לעכל את המילים הקשות שלה.
לאט, לאט, קמתי. לקחתי אקמול להורדת החום. התנדנדתי קצת, כשרגליי הובילו אותי לחדר השינה. הוצאתי מזוודה קטנה. הכנסתי מעט בגדים וחפצים אישיים מועטים מאוד. הבטתי על החדר, על המיטה, ממנה הודרתי זמן רב. הלכתי למטבח, הכנתי לי תה ג’ינג’ר ולימון בכוס חד פעמית. כתבתי על פתק קטן “הלכתי” בגדול ותליתי על המקרר. עד היום אני שומר את הפתק הזה, הוא מזכיר לי כמה אומץ הייתי צריך כדי ללכת.
כעבור חודש, אספתי בשקט את הארגזים שבהם היא דחסה את כל חיי, ויצאתי למצוא לי חיים אחרים, או בעצם להתחיל בחיים אחרים, במקום אחר.
במשך שלוש שנים, שיקמתי את הריסות חיי. מצאתי לי דירה קטנה ונעימה, אירגנתי לילדיי חדרים נעימים ומזמינים, מצאתי עבודה חדשה, וניסיתי לפלס את דרכי בעולם הגרושים והגרושות.
תראו, זה לא שהפכתי פתאום לחיית מסיבות והולל גדול. הדימוי העצמי שלי היה רמוס ומתחת לפני האדמה. לקח לי הרבה זמן טיפול, להבין שאני בעל ערך בעיני עצמי. שמותר לי להיות נאהב, שמותר לי לדרוש אהבה, ולתת אהבה למי שאני בוחר. הדרך הייתה לא פשוטה.
אני מאמין שאנחנו מזמנים לחיים שלנו אנשים ואני זימנתי נשים לא נורמליות, פשוט כי לא חשבתי שמגיע לי משהו אחר.
הייתה אחת יפהפייה, שבכל יום שהייתה איתי, לא באמת האמנתי שהיא שלי, יחד עם זאת מרוב שהייתה נשגבת, לא יכולתי לאהוב אותה באמת. חששתי שהאהבה האמיתית שלי, תבריח אותה. והייתה זו “הבלתי מושגת”, היא לא באמת הייתה פנוייה אלי, אני מודה, היא השתמשה בי, נתנה לי לחשוב שהיא אוהבת, שהיא רק שלי. ואני אהבתי אותה בטירוף והייתי נטרף עוד יותר, בכל פעם שהבנתי, שהיא, לא רק שלי. פעם אספר לכם עליה, אני מודה שעכשיו זה עדיין כואב מידי.
מה אגיד, בסופו של דבר בהמלצת החבר הטוב שלי, נרשמתי לאתר הכרויות. לא ממש האמנתי בעניין הזה, אפילו לא שמתי תמונה בפרופיל שלי, אבל זה נתן תחושה טובה כשראיתי שנשים צופות בפרופיל שלי וגם הוליד כמה פגישות וקשרים קצרים ולא מחייבים. עד אותו היום, כשפנתה אלי האישה הנורמלית שלי. היא ביקשה לראות תמונה.
כשראיתי את הבקשה, נכנסתי לפרופיל שלה. היא מצאה חן בעיניי. קצת היססתי לשלוח לה תמונה, עדיין לא הרגשתי מספיק בטוח בעצמי, אבל קול פנימי חזק ועיקש, אמר לי לא להסס. שלחתי את התמונה. אחרי שהכרנו היא אמרה לי שהתמונות היו נחמדות ושהן לא מה שגרמו לה לכתוב לי. מצאתי חן בעיניה בגלל מה שכתבתי על עצמי. בגלל שהייתי כן, גם אחר כך, כשדיברנו בטלפון. כשנפגשנו לראשונה בבית הקפה הקטן, היא הביטה עמוק בעיניי. “הרגע הזה” היא תספר אחר כך לכל מי שרצה לשמוע, “הרגע הזה בו הבטתי עמוק לתוך עיניו, היה הרגע בו ידעתי שמצאתי אותו. את האיש שחיפשתי, את האהבה של חיי”
עכשיו בפאב, אני יושב עם החבר הכי טוב שלי, ששואל אותי אם היא אישה נורמלית, ואני עונה לו”נורמלית עד כמה שאישה נורמלית תרצה להיות עם איש לא נורמלי כמוני….” ופורץ בצחוק גדול והיא שנמצאת לידי, מחבקת את מותניי, לוחשת לי באוזן שהיא רוצה אותי עכשיו, וכמה שהיא אוהבת אותי, ואני מנשק אותה, ככה ליד כולם בלי להתבייש, בלי לחשוב שאני לא ראוי…אני נותן לה יד ויודע שהיא האישה הכי נורמלית שאני מכיר וגם שאת השיגעונות שלה אני אוהב, פשוט כי היא שלי ואני שלה! ושכל העולם מבחינתי, יקפוץ לי!
