“מה בעצם את שואלת אותי?” הוא אומר ומסתכל עליי במבט שמוכן לכל דבר.
“אני מניחה שאני שואלת אותך מה יהיה בסוף,” אני אומרת, והוא מתרווח על הספה וחצי חיוך מתפשט על פניו. “אה, אני במקומך לא הייתי נכנס לפאניקה,” הוא אומר. “לדברים יש דרך משלהם להסתדר.”
אם כבוד הרב וילק אומר שאני צריכה להירגע, אז כנראה שאין סיבה לדאגה. אחרי הכל, הוא ראש ישיבת מחניים, ראש קהילה, מחנך ויוצר, אדם שידו בכל ויד כל בו, איש אשכולות אמיתי שהביוגרפיה שלו מספיקה לעשרה אנשים והידע שלו – למאה.
קיבלתי את תשומת לבכם? אז עכשיו, נתחיל מההתחלה.
מן המפורסמות הוא, לפחות לאלה מכם הקוראים אותי באופן קבוע, שאני חילונית קיצונית שמתנגדת נחרצות שיגידו לה מה ללבוש, מה לאכול ולאן לנסוע. ההקצנה בצד השני הצליחה להדאיג אותי עד כדי כך שהמלצתי בחום על מתינות קיצונית, לצעוק, לזעום ולדרוש שכולם יהיו מתונים וידבקו בכלל “חיה ותן לחיות”.
מה שאתם אולי לא יודעים עליי, הוא שאני באה ממשפחה מעורבת – דתיים וחילוניים. אני מניחה שיש עוד רבות כאלו. המשפחה שלי היא ההוכחה שבאהבה הכל מסתדר, ושאפשר לחיות ביחד בכבוד הדדי. נכון, הם לא חרדים, אבל הקשר הוא לא מנומס, אלא קרוב ואוהב מאד. האחיינים שלי מנצלים כל חופשה לבוא להתארח פה, ואני עושה הכל כדי שיהיה להם נוח וכיף, והילדות שלי נוסעות אליהם כי הן מתגעגעות.
באחד המוצ”שים לא מזמן ישבנו יחד, כל המשפחה, והתווכחנו בלהט בינוני על ההתפתחויות האחרונות במאבק עתיק היומין בין דתיים לחילונים: על קיצונים סיקריקים (כולם הסכימו שמפחיד) ויריקה על בנות בבית שמש (קונצנזוס – גועל), גיוס חרדים לצה”ל, תחבורה ציבורית בשבת ועל מראה פני החברה הישראלית בהווה ובעתיד. ואז אמרה נויה, האחיינית האהובה עליי בעולם כולו, שאני צריכה לקרוא מה שכתב הרב שמלמד במדרשה שלה, הרב שלמה וילק, ואני אמרתי “שלחי לי”.
למחרת חיכה לי על הקיר בפייסבוק המאמר המדובר: “על צניעות שהיא פריצות”, ואחרי שקראתי אותו, ונתקפתי צמרמורת, החלטתי שאני חייבת להיפגש עם כבוד הרב. למי מכם שאין לו סבלנות לקרוא מאמר שלם, התמצית שלו היא זו: השימוש החילוני בגוף האישה העירום למטרות פרסום וההתנגדות החרדית לכל פיסה מגופה של אישה ולקולה – אחד הם. שניהם החפצת נשים, התעלמות מהיותה של האישה אדם בעל דעות ורצונות שאינם נופלים מאלה של הגבר, ושחשוב לתת להם את מקומם הראוי.
וכך קרה שבערב חמישי אחד הוביל אותי הג’י פי אס שלי למקום בירושלים שהיה הרבה יותר פשוט להגיע אליו בלי הג’י פי אס. הרב וילק הכניס אותי אל ביתו המקסים, ושנינו התיישבנו בסלון עם כוסות תה. לאחר שיחת חולין על דא והא אני מבינה שצדקתי, ומולי יושב אדם בלתי רגיל. הגיע הזמן להקשות.
“מה בעצם את שואלת אותי?” הוא אומר ומסתכל עליי במבט שמוכן לכל דבר.
“אני מניחה שאני שואלת אותך מה יהיה בסוף,” אני אומרת, והוא מתרווח על הספה וחצי חיוך מתפשט על פניו. “אה, אני במקומך לא הייתי נכנס לפאניקה,” הוא אומר. “יש תהליכים טבעיים, אבולוציה. לדברים יש דרך משלהם להסתדר.”
“איך אתה רואה את הדברים מסתדרים? הרי הם מתרבים מהר יותר מאיתנו. תוך כמה דורות לא יהיה עוד מקום לחברה חילונית בארץ, ולכולנו כדאי להתחיל לחפש את שורשינו בחו”ל.”
עושה רושם שאני לא הראשונה שמעלה תהיות מהסוג הזה. תשובתו של הרב זורמת בקלילות: “מה שכולם שוכחים הוא שחברה חילונית היתה כאן תמיד, גם בימי הנביאים, ותמיד תהיה. הריבוי הטבעי של החרדים הוא גם שיביס אותם בסופו של דבר. קבוצות סגורות יכולות למנות מספר סופי וקטן של פרטים, לא עשרות אלפים. הסיפור לא יחזיק עשרות אלפי אנשים. כבר היום בבית”ר עילית יש בריחה של צעירים שמסתובבים ברחובות בלי כיפות. כמה זמן לדעתך הם יסכימו לחיות בעוני כשהם רואים מה קורה סביבם? כמה זמן הם יסכימו להיות מנותקים? החברה תצטרך לטפל בצעירים האלה. לא תהיה להם ברירה והם ילכו לעבוד, יתגייסו לצבא.”
“אבל עושה רושם שזה רק נעשה גרוע יותר מיום ליום.”
“אל תסתכלי לאורך ציר זמן של חמש שנים. תסתכלי על מאתיים. אולי זה עוד יהיה קצת יותר גרוע, אבל אחר כך התהליך יתכנס. זה תמיד היה כך. קחי לדוגמה את האיסלאם.”
“או. דוגמה מצויינת. תראה לאיזו קיצוניות הם הגיעו, ועושה רושם שעוד ידם נטויה.”
“אבל תראי מה קורה עכשיו. לצעירים נמאס והם מפילים את המשטרים בארצות הללו. חוץ מזה, אותן נשים שהולכות בארצן מכוסות מכף רגל ועד ראש ורק העיניים מציצות מגיעות לאירופה וארה”ב ומתלבשות שם בג’ינס וגופיות. ההתנהגות שלהן נובעת רק מלחץ ולא משום דבר פנימי.”
“אז קודם אנחנו צריכים להגיע למצב שהקיצונים שולטים?”
“היהדות שונה מאד מהאיסלאם. כל מי שיצא מבית מדרש לא יוכל לקבל סיפור אחד, כזה ראה וקדש. מלמדים אותנו לשאול, לחשוב, לחקור, להטיל ספק בהכל. זאת המטרה של בית המדרש, ועל כל פסוק יש עשרות ומאות פירושים, שחלקם הפוכים לגמרי.”
“והומור? נראה לי תמיד שמה שחסר בקיצונים וקנאים למיניהם זה הומור.”
“הדת היהודית מלאה הומור, אבל את צודקת, הקיצונים תמיד יהיו חסרי הומור.”
“באיסלאם אין שום הומור.”
“באמת? האיסלאם היה מלא הומור. קחי למשל את סיפורי אלף לילה ולילה. האיסלאם איבד את ההומור שלו כשהתחילה מהפכת הדפוס ונאסר על המוסלמים להדפיס ספרים. את יודעת ששנים לא הודפס שום ספר מוסלמי? המוסלמים דילגו על מהפיכת הדפוס והגיעו היום ישר למהפיכת האינטרנט, אבל בדרך כל היתר התפתחו ולהם נוצר פיגור של שלוש מאות שנה.”
“והנצרות?”
“לכנסיה הקתולית אין הומור בכלל. תראי את כל מסעות הצלב שלהם.”
“תגיד,” אני עוברת מעבר חד, “אני יכולה לשאול אותך שאלה חצופה וקצת אישית?”
“קדימה.”
“אתה היית רוצה לראות אותי, ואת כל הנשים, הולכות ברחוב בלבוש צנוע?”
אני לא מצליחה להפחיד את האיש הזה. המחשב שהוא המח שלו מעלה ופוסל תשובות לרגע קט, ואז הוא אומר: “אני הייתי רוצה לראות את כל האנשים ברחוב צנועים.”
“אבל זה לא קשור בכלל ללבוש!” אני מאבחנת.
“בדיוק.” הוא מחייך. אבל אז הוא מוסיף ברצינות: “לבוש הוא חלק מקוד של חברה. למשל, לא מקובל שגברים יסתובבו ברחוב בגופיות. למה זה בסדר לנשים? את רוצה להגיד לי שכשאת לובשת גופיה זה בגלל שחם לך?”
“לגמרי.”
“את מתלבשת בשביל שאחרים יראו אותך.”
“אני מתלבשת כי כיף לי לראות במראה איך אני נראית בבגד מסויים, אבל כן, זה גם נחמד לראות תגובות של אחרים. אי אפשר להתחמק מזה, ואני לא חושבת שצריך או אפשר. כל החיים הם אינטראקציות בין אנשים.”
“זה נכון. גם אני מתלבש לפי קוד, לפי מה שהייתי רוצה שאחרים יחשבו עליי – אני דתי, אני רב וכו’. זה כמו המראה בהארי פוטר שמראה לך את עצמך בעיני אחרים. הייתי שמח לראות את הקוד החברתי משתנה קצת.”
ואם הרמתם גבה להסתמכות של הרב על ציטוטים מהארי פוטר, זה בגלל שקצרה כאן היריעה מלהביא את כל הציטוטים שלו מפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים מכל העולם ומכל התקופות, מסרטים ומספרים.
איכשהו, הזמן טס, והגיע הזמן לזוז לשיעור שאליו אני מצטרפת. הנושא הפעם – ערך החיים. נויה אחייניתי מקבלת את פניי בהתרגשות: “איך היה?”
“מדהים.” אני אומרת, עדיין מהורהרת כולי ומתקשה למצוא מילים. מי שמכיר אותי, ונויה מכירה, יודע שבשבילי זה לא פחות מנס רפואי.
השיעור מתחיל ואני שוב מופתעת לגלות שמדובר בשיעור פילוסופיה בעל אוריינטציה יהודית, אבל לא רק. הרב וילק מפנה את הבנות למקורות, אבל גם למגוון ספרי מופת חילוניים. הבנות שואלות ומקשות, ואם בשיעור באוניברסיטה היה המרצה מגיב בחריפות לוויכוחים כאלה מצד התלמידים, הרי שכאן כל המרבה להקשות, הרי זה משובח, וגם מסובך. הרב וילק עונה בסבלנות על כל השאלות והדיון מתפתח מעצמו – של מי החיים האלה, לעזאזל? מיד קופץ לראשי הזיכרון של הסרט בשם הזה שעסק באיש צעיר שנעשה משותק מן הצוואר ומטה ומבקש למות אך לבסוף מוצא טעם בחייו. ביהדות, כך למדתי באותו ערב, יש ערך לחיים, לכל חיים, הנובע מהפוטנציאל לטוב שטמון בהם. עם זאת, ביהדות כמו ביהדות, ישנם גם מקרים שערכים אחרים גוברים על ערך החיים. כמו שאמר הרב: היהדות היא כולה פתיחת דלתות. במקום שיש דלת סגורה באו הפרשנים ופתחו אותה.
בדרך חזרה לביתו אני מקשה עוד קצת על הרב וילק בעניין העתיד לבוא, והוא מספר לי שבכל שנה יוצאים מעל אלף נערים ונערות מהמדרשות שלמדו והתחנכו כמו נויה וחברותיה.
“אם ככה,” אני אומרת, “יש עוד תקווה.”
“את יודעת,” הוא אומר, “במאה התשע עשרה סברו שהתרבות באירופה תבוא אל קיצה בגלל צואת סוסים. הצואה התרבתה ברחובות והחלו להתפשט מחלות, והגיעו למסקנה שתוך כמה דורות התרבות באירופה תימחה בגלל צואת הסוסים. אז הומצאה המכונית הראשונה, והשאר הוא הסטוריה. לדברים יש דרך משלהם להסתדר.”
ואם הרב וילק אומר שאין לי מה לדאוג, אני רגועה.
