נוסעים במכונית המחוממת, בחוץ גשם סתווי ראשון, השמים אפורים מאוד וקור חדש מסתנן פנימה. היא מספרת לו על תקופה בילדותה, ממנה היא זוכרת משפט שאמרה לה אמה, כשבאה לבכות לה על עלבון צורב שנעלבה מילדה בכיתה… אמה הקשיבה לה ואמרה בקולה הסמכותי “את זה לא כולם”. המילים הללו נצרבו בתודעתה לעד.
הוא מקשיב לה בשקט. בראשו חולפות מחשבות על ילדותו שלו. הילדות שלהם שונה כל כך, יחד עם זאת תחושות השונות וחוסר השייכות משותפות לשניהם. בשתיקה שמשתררת בחלל המכונית, פתאום נשמע קולו הרך. “את יודעת” הוא אומר לה והיא מסבה את גופה אליו ומחזיקה את ידו הפנוייה. “הסיפור שלך הזכיר לי זיכרון ששכחתי, סיפור שרק ממש לאחרונה הוצף מחדש אל זיכרוני.”
היא מתמתחת בסקרנות, בולעת בעיניה את פניו המרוכזות בכביש. היא יודעת כמה וכמה דברים על ילדותו, שברי סיפורים שסיפר לה בעובדתיות תהומית שכזו, מבלי לערב רגשות, כמעט כמו דיווח עיתונאי קר. “מעניין מה הזיכרון המודחק שהוא עומד לשתף אותה בו” היא חושבת לעצמה ודוחקת בו לספר לה.
“אז ככה” הוא מכחכח בגרונו כאילו עצם הרעיון לספר את הזיכרון הזה, כבר יוצר גוש של עצבות בגרונו. “את זוכרת שסיפרתי לך שאמא שלי הייתה חולה ולא כל כך יציבה בנפשה? אז יום אחד, היא אספה אותנו, הילדים. הלבישה אותנו יפה, חולצות נקיות ומכנסיים מגוהצים, סרקה אותנו ובעצמה לבשה כותונות נקייה ומסודרת. היא זילפה על צוארה בושם טוב והושיבה אותנו על הספה בסלון. היה בוקר קר מאוד, היא פתחה את שסתום הגז של התנור ונשכבה למרגלותינו. אם היה עובר שם צלם, היא רואה שלושה ילדים, נקיים ולבושים יפה, ולמרגלותיהם אישה בכותונת לבנה כמו מלאך יפה ששומר על הילדים.”
היא יושבת מולו, פיה נפתח בתדהמה, היא לא אומרת דבר והוא ממשיך : “אני לא זוכר מי מצא אותנו, ומתי. מה שברור הוא שהניסיון שלה למות יחד עם ילדיה לא הצליח לה, עובדה, אני כאן …” הוא מחייך חיוך קטן, היא מחזיקה לו את היד חזק, חזק כאילו שלחיצת היד החמה הזו יכולה למחוק באחת זיכרון ילדות מודחק שכזה.
“אני רוצה להציע משהו” היא אומרת בשקט. “אתה מרשה לי לנסות לכתוב את השיח הפנימי שהיה לאמא שלך בזמן שהיא ערכה את מחזה האימה הזה? “
הוא מחייך אליה “אהובתי, את יכולה לעשות עם הסיפור הזה מה שאת מוצאת לנכון, עכשיו הוא גם הסיפור שלך”.
סיפורה של אלונורה
אלונורה הייתה בת יחידה בין שלושה ילדים. היא הייתה האמצעית, הנשכחת. כשנולדה, ראתה אמא שיש לה משהו מוזר בשפתה התחתונה, ומיד הבהילה אותה לניתוח פלסטי שיהפוך את שפתה התחתונה למושלמת. פרט זה ילווה את כל ילדותה הקשה של אלונורה. היא הייתה תינוקת נחמדה ושקטה, שגדלה להיות ילדה שקטה ומופנמת. שעות שיחקה בבובותיה מדברת אליהן ומדבררת אותן לבדה. ללא כל חברה. אחיה הגדול היה מציק לה ואמא גוננה עליה בכל עת. בבגרותה, הציקו לה הבנות על שפתה התחתונה המשונה. העיוות שנוצר כתוצאה מניתוח הפלסטי הכושל, היה כסימן לשונותה הפיזית והחברתית. אלונורה הייתה נערה חכמה מאוד, היא הצליחה מאוד בלימודיה, אך אף אחד לא שמע אותה בשיעורים, היא ישבה תמיד בספסל האחרון של הכיתה ולא רצתה שישב לידה אף אחד.
בשנתה האחרונה בבית הספר, פגשה את ניקו. ניקו היה נער יפה תואר, חברותי ושובה לבבות. הוא הגיע לכיתתה באמצע השנה ומיד הבחין בנערה הנאה והחרישית שיושבת בספסל האחרון בכיתה. לאט, לאט ניסה להתקרב אליה, היא דחתה אותו בכל ניסיון שעשה, עד שיום אחד נשברה והסכימה שילווה אותה בתום יום הלימודים, לביתה. מאותו היום, נקשרה נפשה בנפשו. ניקו מצידו, נהנה מאלונורה השקטה והנאה, הוא לא התייחס לשפתה המעוותת, לא ראה אותה, ומיום ליום התאהב בנפשה העדינה.
חתונתם נערכה בתום שנת הלימודים האחרונה. זו הייתה חתונה שמחה בזכות אישיותו הקורנת של ניקו וחבריו הרבים שגדשו את רחבת הריקודים. הם קנו דירה קטנה והתחילו את חייהם המשותפים. בנם הבכור שנולד כעבור שנה, היה תינוק עליז ושובב כמו אביו, ובתוך כמה שנים נולדו עוד שני ילדים יפים וחמודים. ניקו היה מאושר. ואולונורה? היא הלכה ונסוגה לתוך עצמה. הביטה מן הצד על בעלה וילדיה וחשה שונה וזרה אליהם. הם היו יפים ושמחים תמיד והיא? מעוותת, שונה, אחרת, שקטה ומכונסת. היא שכבה שעות במיטתה, לא הצליחה להקים את עצמה מהמיטה ולטפל בילדיה. ניקו, שראה כיצד היא מתכנסת אל עצמה, ניסה בכל דרך להקל עליה, הוא עבד שעות נוספות, שכר מנקה שגם בישלה, מטפלת שדאגה לילדים אך ללא הועיל. אלונורה, שקעה בדיכאון עמוק. היא ניסתה למות. כשבלעה כדורים – ניקו מצא אותה. כשחתכה ורידים – בנה בכורה מצא אותה והזעיק עזרה…לא הצליחה לצאת מן העולם הזה….אז פשוט נתנה לחיים שלה לחלוף לידה מבלי להתערב בזמן.
עד היום ההוא שבו החליטה ללכת לבלי שוב ולקחת איתה אל אובדנה גם את ילדיה.
באותו הבוקר, קרה כיסתה את הרחובות. ניקו יצא לעבודתו מוקדם, המטפלת אמורה הייתה להגיע, אך אחרה להגיע, עקב הקרה.
אלונורה, בפרץ של אנרגיה לא מוכרת, קמה והעירה את הילדים. הם, מתוך שנתם המופרעת, פערו אליה עיניים שואלות . “ילדים יקרים ואהובים שלי” היא אמרה להם בחגיגיות, “היום נעשה משהו מיוחד, הנה הכנתי לכם בגדים יפים, בואו קומו, התלבשו, אני אסרק אתכם יפה, יפה”. לאחר שהלבישה והכינה את הילדים, עטתה על גופה הצנום כותונת חדשה ולבנה, שקנה לה ניקו, היא סרקה את שערה הארוך, זילפה על צוארה הארוך בושם נעים. כשבכל הזמן הזה מחשבה אחת מתרוצצת בראשה :
“אני אלונורה, אוהבת את ילדיי ולא אוהבת את החיים, אקח את ילדיי איתי אל עבר האופק, מעבר לחיים האלה, אל האינסוף, כדי שלא אהיה שם לבד”
היא הושיבה את הילדים על הספה אל מול תנור הגז הקר. בטרם נשכבה על השטיח למרגלותיהם, סובבה את שסתום הגז . הילדים שתקו וישבו כבובות חרסינה יפות, לבושים במיטב בגדיהם, מסורקים ורחוצים, אוחזים ידיים בפחד מפני הבאות. אלונורה עברה ביניהם כמו מלאכית רכה, נשקה לכל אחד על הלחיים ועל הראש ואמרה “אני אוהבת אותך” . אז נשכבה על השטיח למרגלותיהם ועצמה את עיניה.
אדי הגז התפשטו אט, אט בחלל החדר. הילדים לא זזו, הם עצמו עיניהם הקטנות וכמעט שקעו בשינה . פתאום נשמע סיבוב מפתח במנעול הדירה ואל חלל החדר התפרצה בהתנצלויות המטפלת שאחרה עקב הקרה. “סליחה, סליחה גברת אלונורה, הקרה הזו, בקושי שהגעתי.” כשהרימה את עיניה ראתה מחזה שלא שכחה לעולם : אלונורה שכבה על השטיח בכותונת לבנה ושיער פזור, כמו מלאכית, על הספה שלושת הילדים מנומנים, לבושים למשעי ואוחזים ידים. ריח חזק של גז הציף את נחיריה והיא התחיל לצעוק בקולי קולות “אלוהים, אלוהים, הצילו, שמישהו יזעיק עזרה” היא רצה לפתוח את החלונות וצינת הרחוב נכנסה פנימה. מן הדירות השכנות הגיעו השכנים, שכבר היו רגילים לדרמות מבית המשפחה, אחד השכנים סגר את שסתום תנור הגז ואחר הזעיק אמבולנס. שכנה אחת התקשרה לניקו, שהגיע תוך זמן קצר והבין הכל.
ואלונורה? היא התאוששה כעבור זמן קצר, היא ניסתה להסביר שהיא כבר לא יכולה לחיות בעולם הזה, אבל אף אחד לא הקשיב לה. ניקו ניסה לגונן עליה ככל יכולתו. היא רק חשבה שאולי בפעם הבאה היא תצליח.
אחרית דבר
הגשם הסתווי פוסק, ומבין העננים מציצות קרני שמש חמימות. הוא עוצר את המכונית ליד פלג קטן שהתהווה בין לילה עם הגשם. “בואי נרד, נריח את ריח האדמה אחרי הגשם” היא יורדת בעקבותיו, נזהרת לא להחליק בבוץ הטרי. הוא מחבק אותה חזק, מנשק את שפתיה ואת דמעותיה שמרטיבות את לחייה. “למה את בוכה אהובתי?” הוא שואל בשקט בין נשיקותיו. “הזיכרון הזה שלך, וואו חתיכת זיכרון נשכח, לא פלא ששכחת אותו כל השנים”. הוא מחייך חיוך מאושר, עוטף את כולה בחיבוק הכי דובי שלו. “אני מאושר, אני שמח, אני חי, אני אוהב ונאהב. הזיכרון הזה לא מגדיר את מי שאני עכשיו. אני אוהב את השונות שלי, למדתי עם השנים, שאין דבר כזה שכולם דומים. כולנו שונים אחד מהשני, כל אחד נושא זיכרונות וסיפורים שונים, וכל אחד שונה בדרך שלו, אז אני ממש מסכים עם אמא שלך שאמרה לך “את לא כמו כולם”, כי גם אני לא כמו כולם וזה מה שהופך אותי ואותך למי שאנחנו.
ואמא שלי? היא הייתה אחרת, שונה, שלא הצליחה להשלים עם השונות שלה ולצמוח ממנה.
היום אני בעיקר חומל עליה ומזמן גם סלחתי לה.
היום אני מאושר “
