הוא נכנס הביתה שפוף, מנסה לצמצם את גובהו ורוחב כתפיו עד כמה שאפשר. אם היה אפשר להיות בלתי נראה באותו רגע, הוא בוודאי היה מוכן לשלם כל מחיר.
הוא ידע שאני כועסת, ובצדק.
אני לא יודעת אם ראיתם אותי כועסת. אחרי הכל, לא עשיתי את זה שנים על שנים כבר (נדבר על זה בפעם אחרת). אבל פעם, כשכעסתי, זה היה מאד לא נעים, ואני עוד מתארת את זה בעדינות. מכירים את הלום? הוא פראייר לעומת מה שהייתי יורה מהעיניים.
תשאלו אותי על מה כעסתי… נו, תשאלו.
אין לי מושג. זה היה לפני מיליון שנה והייתי מישהי אחרת לגמרי. בינינו, מה זה חשוב?
אנשים הרי רבים רק על דבר אחד: “את/ה לא רואה אותי”, שמיתרגם ישירות ל”את/ה לא אוהב/ת אותי”.
אז הוא עשה משהו, או לא עשה משהו… מה זה חשוב. צעקתי עליו קודם בטלפון, או בכתב. אני לא אחת ששומרת בבטן. אבל הוא ידע שבמקרה הטוב מחכה לו בבית פרצוף קודר וקור, ובמקרה הגרוע שטיפה.
ככה זה, נכון? אצל כולם ככה. בעיקר נשים. אנחנו, לוקח לנו יומיים להירגע. אנחנו לא שוכחות ברגע.
רק מה, שבאותה הפעם כבר הייתי חכמה יותר.
חשבתי לעצמי: מה עיגול המטרה פה? שהוא ידע שאני כועסת? הוא כבר יודע. להעניש אותו? גם מדיניות לא נבונה בעליל כשמדובר בשותף שלך, וגם, אם תשאלו אותי, להגיע הביתה בפחד שאני אוריד לו את הראש זה עונש מספיק. לגרום לו לזכור לא לחזור על ההתנהגות שפגעה בי? או. זאת מטרה טובה. אבל כבר כעסתי אינספור פעמים. זה לא נורא עזר. אז מה אפשר לעשות אחרת כדי להשיג את המטרה?
וכאן, גבירותיי ורבותיי… מהפך!
חשבתי לעצמי: מה הדבר שהוא הכי מצפה שיקרה כשהוא ייכנס? (התשובה למעלה), ואז הפכתי עליו.
הוא נכנס, קיבלתי אותו בחיוך אמיתי, ברוך, בחיבוק, ושאלתי אותו איך עבר היום ואם הוא רוצה שאחמם לו לאכול.
בקיצור, ההיפך מכל מה שהוא חשב.
הוא נעמד במקום בהלם, כאילו ברגע שלקחת ממנו את התסריט, אין לו מושג מה לעשות. אבל מאחר שלא היה לו מושג מה לעשות, ברירת המחדל היתה לזרום איתי. הוא חייך, חיבק ונרגע.
ואתם יודעים מה? הדבר ההוא שעצבן אותי כל כך… הוא לא חזר על עצמו.
וזה עובד.
זה עובד בכל סיטואציה. לא רק עם בני זוג. אנשים בונים סיפור בראש שלהם, וברגע שאתם הופכים עליהם, בבלבול שנוצר לרגע, בוואקום הזה, אתם יכולים לשים את הסיפור שלכם. ברגע הזה אתם שולטים לגמרי בסיטואציה, כי בהעדר הנחיה אחרת, אנשים יעשו מה שתגיד להם.
עוד דוגמה?
לפני שנים רבות אחת הילדות שלי היתה רעבה, וילדים רעבים זה לא דבר אטרקטיבי, וכך קרה שהיא פתחה עליי בלי ברקסים. אבל תאמינו לי…. בלי ברקסים. מדהים מה שילדה יצירתית בת ארבע יכולה להגיד. אמא אחרת אולי היתה פורצת בבכי או כועסת. אני ניצלתי את המצב שהיא היתה מאחורי דלת סגורה ובכיתי… מצחוק. להעלב מהילדים שלך זה אחד הדברים הכי טפשיים שקיימים. אחרי שהיא נרגעה והסכמתי שתצא מהחדר, היא אכלה, ומצב רוחה השתפר, אבל היא לא שכחה את מה שאמרה. היה ברור לה שיום הדין בוא יבוא.
אחר כך הייתי צריכה לקחת אותה לחוג. בדרך אמרתי לה: “אני רוצה להגיד לך משהו.”
“מה?” היא שאלה בקול קטן, מוכנה למכה שתנחת עליה… ואז הפכתי.
“אני נורא גאה בך!”
“מההההה????” הלם.
“אני נורא גאה בך. אמרת דברים מאד בוגרים וחכמים, ואני מוכנה לדבר איתך על הכל, רק לא בצעקות. אוקיי?”
היא לא הגיבה על זה. במקום זה היא חיבקה אותי, פרצה בבכי ואמרה: “אמאאאא, סליחההההה, אני אוהבת אותך נוראאאאא.”
מבינים?
רוב האנשים, כשהם עשו משהו לא בסדר, יודעים שהם עשו משהו לא בסדר. אם תספקו להם את מה שהם מצפים לו, תשחקו הישר לתוך אותה התבנית פעם אחרי פעם, בלי שום התקדמות. מאידך, אם תהפכו עליהם, תשיגו מיידית את עיגול המטרה שלכם, והוא יתקבע למקום, כי התבניות הקודמות נשברו.
אבל זה לא רק כשאתם כועסים על מישהו. בכל סיטואציה בעייתית אפשר לעשות מהפך, ולהביא את זה שמולכם לאמץ את הסיפור שאתם רוצים, במקום את הסיפור הישן.
אתם רק צריכים לשאול את עצמכם, אבל באמת, מה עיגול המטרה, כש”לגרום לו/לה להרגיש רע” זה לא עיגול מטרה.
מה אתם רוצים להשיג?
מה השני היה מצפה שתעשו?
מה ההיפך מזה?
ואז תהפכו!
#פילוסופיה_בשנקל
