יום אחד הוא פשוט היה שם, חלון הראווה.
היא לא ידעה אם החנות קמה בין לילה, או שהיא היתה שם כל הזמן, קצת מחוץ לטווח הראיה שלה, אבל בוקר אחד היא טיילה ברחוב הסמוך לביתה הלבן, ושם הוא היה, חלון הראווה, והשלט הכריז באותיות צבעוניות ושמנמנות “חנות ממתקים”. לרגע הביטה דרך החלון במחזה של אינספור צנצנות זכוכית שקופות, שמתוכן התנוצצו שלל צבעי הקשת, ואז המשיכה בדרכה. היא לא אהבה ממתקים.
למחרת, כשחלפה על פני פתח החנות, אפף אותה לרגע ריח מתוק של ילדות, של שיערות סבתא, רגליים יחפות וריגוש אסור, והיא חייכה, ואז המשיכה בדרכה. היא לא אהבה ממתקים.
היא דיברה עם חברות. להפתעתה, כולן ידעו על החנות. חלקן ידעו לספר על רגעים של עיניים בורקות, כשעמדו בלב החנות וכל העושר הצבעוני והמתוק הזה סבב אותן. חלקן ידעו לספר על טעמם המתוק או החמצמץ של חלק מהממתקים, ותיארו בצחוק את עונג הסוכר המחליק במורד גרונן או סיפרו בפנים מכורכמות על ממתק חמוץ שצרב את לשונן. היא הקשיבה, בעניין אך בתמיהה. היא לא אהבה ממתקים.
בשבוע שלאחר מכן, כשעברה שוב באותו רחוב, מצפה בבלי דעת לריח הסוכר, עמד דוכן קטן מחוץ לחנות, ובחור חייכן הציע טעימות לעוברים ושבים. היא חשבה לעבור על פניו, אבל משהו בחיוך שלו עצר אותה, והיא לקחה ממנו חתיכת סוכר מתוק והודתה לו. היא הכניסה את הממתק לפיה, ולא היתה מוכנה לשמחה שהתפשטה בה עם שלל הטעמים ששיחקו תופסת על לשונה. היא חשבה לעצמה שאולי היא בכל זאת אוהבת ממתקים, אבל כשסיימה לבלוע את טיפת הטעם האחרונה, חשה מסופקת לגמרי. השמחה נשארה בה, והיא לא חשה צורך לאכול עוד. היא הודתה שוב לבחור החייכן בחיוך רחב משלה והמשיכה לענייניה.
בכל הימים שבאו אחר כך היא חשבה לפחות פעם ביום על הזיכרון של עונג מתוק. כשהיתה עייפה, כשהיתה עצובה או כשמישהו הרגיז אותה, היא חזרה בדמיונה לתחושה של המתוק והחמוץ והמלוח והמר משחקים בתוך פיה, של העונג ניגר במורד גרונה, והשמחה שהביאו שבה אליה, והחיים נראו צבעוניים יותר, מרגשים.
ככל שחלפו הימים הזיכרון הלך והיטשטש, השמחה כבר לא היתה חריפה, הטעמים כבר לא היו ברורים, והיא מצאה את עצמה עוברת ברחוב של חנות הממתקים רק כדי להריח לרגע ולהיזכר. באמת שרק להיזכר. היא לא רצתה לאכול ממתקים.
ויום אחד הוא פשוט היה שם, ילד קטן שעמד במרכז החנות, ראשו מוטה לאחור והוא מסתובב לאט לאט סביב עצמו, כאילו מנסה לתפוס את כל העושר במבט, ואינו יכול. כשהסתובב אליה ראתה את פניו. עיניו נצצו יותר מאלף צנצנות זכוכית, ועל שפתיו היה חיוך שכמו ציפה לאלף עינוגים של סוכר. היא חייכה אליו בחזרה, אבל הוא לא ראה אותה. הוא לא ראה מאומה מלבד אינספור הבטחות מתוקות. היא נכנסה לחנות כדי לשאול אותו אם הוא רוצה שתקנה לו ממתק. אי אפשר היה לעמוד מול הצורך שלו, שניכר בכל שריר מתוח בגופו הקטן, אבל אז היא ראתה שבידו היה אחוז שטר כסף שהיה מספיק לו כדי לטעום מכל הצנצנות כולן, והיא עמדה והתבוננה בו, תוהה במה יבחר.
הילד השלים את הסיבוב שלו וניגש לקיר הצנצנות, והיא חשבה שיקח משם ממתק, אבל העושר הכריע אותו. הוא הכניס יד לאחת הצנצנות, מישש באצבעותיו הקטנות את חלקלקות הסוכריות בתוכה, אבל עיניו כבר חיפשו את הצנצנת הבאה, וידו השניה כבר נשלחה לסייר בצנצנת שבה היו מטבעות שוקולד כבדים. להפתעתה, הוא הוציא את ידו מהצנצנת בלי ממתק, ומיהר למשש את הממתקים בצנצנת הבאה אחריה, ובבאה אחריה. הוא אפילו לא טעם. שיכור מאפשרויות של עונג, הוא לא הצליח למצוא שום דבר שיהיה הכי הכי בעיניו. מסוחרר מריחות וצבעים, חמק ממנו הטעם המתוק שאותו חיפש, כנראה.
לאט לאט עזבה השמחה את פניו, אבל הוא לא הצליח להפסיק להכניס את ידיו לצנצנות, כאילו מישהו דרבן אותו להמשיך, כי אם יפסיק, הוא עלול שלא למצוא לעולם את מה שחיפש. כאילו אם יצא מהחנות, כבר לא יוכל לשוב אליה לעולם.
היא כרעה על ברכיה לידו, הוציאה בעדינות יד אחת שלו מתוך צנצנת מלאה בנחשי גומי חמצמצים וליקקה את אצבעותיו, אחת אחת. הקרב בין המתוק לחמוץ החריף הביא לרגע דמעות לעיניה, אבל היא המשיכה, והוא הביט בה בעיניים גדולות ומתפלאות, ואז הוציא את ידו השניה מצנצנת מלאה גולות סוכר כחולות, ליקק את אצבעותיו וחיוך התפשט על פניו. היא קמה, לקחה את ידו הקטנה בידה וביחד הם יצאו מהחנות. היא לא אהבה ממתקים, אבל ילדים קטנים היא אהבה. מאד.
***
שתהיה לכם שבת מתוקה כמו סוכר!
תאהבו הרבה!
הסיפור מתוך הספר “לב בסוף היום” (הקליקו לרכישה)
קרדיט תמונה: Shalhevet Baron
