“את עצובה שהיא מתה?” שאלה אותי הקטנה שלי.
חצי שעה קודם עברנו את בית הקברות, ושאלתי אותה אם בא לה לבקר את דודה שלה בדרך חזרה. צעדנו באותו יום עם חצי עיר למען “הבית של בנג’י”, בית לחיילים בודדים שהוקם לזכרו של סרן בנג’י הילמן ז”ל, שם הוקמו שלוש פינות ישיבה מקורות לחיילים, תרומת “סיירת אמהות” (שהקמתי עם חברות במהלך מבצע “צוק איתן”) לזכר שלושת החיילים הבודדים שנהרגו במסגרת המבצע.
בנג’י, שון, מקס וג’ורדן נהרגו כשהגנו עלינו. אחותי סתם היתה חולה, אבל בחייה היא נגעה בלבבות של אנשים רבים מאד. גם רונה רמון נגעה בלבבות של כולנו, כשהתמודדה עם אובדן נורא, כפול, אכר ופתאומי, והתרוממה ממנו לעשיה של טוב בעולם. כשהיא נפטרה השבוע נראה היה שלכולם יש איזה סיפור רונה, וגם מי שלא היה לו סיפור רשמי היה עצוב. המילים שלה הדהדו בכל מקום.
כשנכנסנו לבית הקברות תום הניחה עליי יד ושאלה: “את עצובה שהיא מתה?”
חשבתי על זה כמה שניות ועניתי: “לא. אני לא עצובה שהיא מתה. אני עצובה על איך שהחיים שלה נראו לפני שהיא מתה, והיא חסרה לי מאד.”
ואז המשכנו בדרכנו אל הקבר.
לענת יש המצבה היפה ביותר בבית הקברות, לטעמי לפחות. אני חושבת שהיא היתה אוהבת אותה מאד. לירון, אחותי הקטנה, ואני עיצבנו אותה ביחד.
תום קטפה בדרך פרח והניחה אותו על המצבה. אני הנחתי רק קצות אצבעות על האבן. אני יודעת שהיא לא שם. תום באה לחבק אותי ועמדנו שם רגע בשקט ואז חזרנו להצטרף לצועדים חזרה.
שבוע אחר כך נסעתי עם בכורתי ועברנו ליד בית קברות ירקון. אור הביטה בחרדה ב”ערי המתים” שקמו שם, ואחרי דקה אמרה: “אמא, אני חושבת שגם אני, כמוך, לא רוצה שיקברו אותי.”
כן. אין לי שום כוונות להיקבר.
תשרפו את הגופה. מצידי תזרקו אותה לים או בחיריה. מה שלא יהיה, אל תבזבזו על זה קרקע או אבן. אני לא אהיה שם.
היי שלום, רונה
השבוע סערה הארץ בגלל בחירתה של רונה רמון להישרף ולא להיקבר. אני יכולה להבין את מי שמאמין בכל ליבו שהיא מזיקה לנשמתה בת האלמוות באקט הזה, אבל אני מאמינה גדולה ב״חיה ותן לחיות״, גם אם זה אומר לתת לאחר להזיק לנשמתו בת האלמוות, אם זו הבחירה שלו. ההתערבות בעניין כל כך פרטי וברגע כה קשה בחיי משפחה אבלה היא סרת טעם, לדעתי.
אני מבינה את רונה לגמרי.
לא איבדתי אנשים רבים בחיי (טפו!), אבל כל אלה שאיבדתי ממשיכים ללכת איתי. אני לא זקוקה לשום אבן שתזכיר לי אותם, ולא הייתי רוצה שבבוא היום תכריח בתי את ילדיה להגיע לטקס שנתי שמיותר לכולם, ובטח לי.
מי שיזכור אותי כי אני חיה בתוכו, יופי. מי שלא, שום אבן לא תעזור לו, וזה גם לא חשוב.
אני מזכירה לעצמי לכתוב איזו פיסת נייר רשמית שאומרת לא להחזיק אותי בחיים אם המוח שלי מת, ולהיפטר מהגופה אחר כך. בעצם, זה מה שכרגע עשיתי, לא?
אני גם לא בעד ישיבות אבלים. אני בעד מסיבת ענק עם אוכל ומלא אלכוהול. אתם יודעים מה? עליי!
מישהו שאל אותי לא מזמן אם יש לי מחסומי כתיבה, ואיך אני מתגברת עליהם. אמרתי לו שלא יכולים להיות לי מחסומי כתיבה, כי אין שום זמן מסויים שבו אני אמורה לכתוב. תהליך הכתיבה בעיניי כולל זמנים שבהם אני כותבת וזמנים שבהם אני מניחה לזה. לפי ההגדרות האלו לא יכול להיות לי מחסום כתיבה.
אותו דבר החיים. אם מבינים שזה הכל חלק של ה”יש”, גם אהבה וגם כאב וגם געגועים, גם חיים וגם מוות, אז זה הכל טוב. לפעמים כואב, אבל טוב, ואפשר להניח לכאב, למתים, להמשיך ללכת לצידנו, ובמקביל להיות שמחים כי השמש זורחת. ככה אני, לפחות. המוות עוד לא עצר אף אהבה.
השאלה היחידה הנשאלת, לטעמי, היא – אם אמות מחר, האם יהיה משהו שאתחרט שעשיתי? שאתחרט שלא עשיתי? האם יש מישהו שאני אוהבת שלא יודע שאני אוהבת אותו, שלא קיבל את כל ההזדמנות להנות ממה שלאהבה הזאת יש להציע? האם לקחתי בשתי ידיים כל מה שיש לחיים להציע לי? האם הקדשתי כל יום, או לפחות את רובם, ללמוד משהו, להתקדם במסע הזה שלי, להעניק משהו למישהו?
אם אמות מחר, האם אסתכל על החיים שלי בחיוך או בחרטה?
כשילדים מתמודדים עם משהו שמפחיד אותם הם אומרים “על החיים ועל המוות!” ולא בגלל שלקפוץ לבריכה עלול להרוג אותם, אלא דווקא כדי להזכיר שרוב הדברים שמפחידים אותנו לא יכולים להרוג אותנו, ולכן כדאי להסתכל לפחד בפנים, לחייך ולעשות לו דווקא. מי שנותן לפחד לשלוט בו חי רק חצי חיים, במקרה הטוב.
אני לא מפחדת מכלום.
זה יהיה חבל אם אמות מחר. יש לי עוד הרבה לכתוב ולאהוב ולחוות, אבל לא יהיה שום דבר שאתחרט עליו.
ואז, בבקשה, תשרפו את הגופה. בלי כדי אפר, בלי פיזור רשמי (אלא אם כן ממש בא לכם, בשביל הקלוז׳ר), פשוט תיפטרו ממנה, כי אני לא אהיה שם – אני אהיה בלב שלכם. מבטיחה.
שתהיה לכם שבת טובה ומחבקת, עם כל האהובים שלכם. אני שולחת לכם חיבוקים מקליפורניה הרחוקה.
תאהבו הרבה!
קרדיט תמונה: Photo by Samuel Zeller on Unsplash
