מתנה

“אני כל כך אוהבת מתנות, אבל כל הזמן משננים באוזני ‘שונא מתנות יחיה’ והנה אני אוהבת מתנות וחיה!”
הערמונים מתפוצצים על הרשת שמעל תנור הנפט הישן. ריח הנפט מטשטש אותנו קצת
ואנחנו מתקרבות לתנור כדי להתחמם וגם כדי לקחת ערמון אחד לפני שאבא ישים לב.
הגשם מצליף על החלונות, העץ הגדול שבחצר הבית מנענע ענפיו בתנועות גדולות כאילו מנסה להתחמק מהטיפות שניחתות עליו כמו סיכות חדות ומהרוח שמנערת אותו.
אני נצמדת עם האף והפה לחלון, אוהבת לנשום עליו רק כדי לראות את עיגול האדים הגדול נוצר על החלון, לפעמים גם מספיקה לצייר או לכתוב שניה לפני שיעלם לגמרי.
פתאום היא מושכת לי בשרוול הסוודר הירוק בהתרגשות, כמעט משאירה את היד שלי ערומה משרוול הסוודר, בידה הקטנה היא מנקה את האדים שהצטברו על החלון ונוקשת באצבעה בחזקה, מציירת לי על האדים חור ומצביעה לעבר איש גבוה לבוש במעיל אדום שחור וארוך, לראשו כובע צמר אדום עם עיגולים שחורים.
הוא צועד מהר כאילו מנסה להשיג את הסערה שבחוץ. המטריה השחורה שהוא אוחז מעל ראשו מתמלאת בנקודות לבנות ואני מבינה שהשלג החליט להפתיע אותנו.
אני מניחה את ידי על ידה שעדיין  נוקשת על החלון. “זה השכן מהבית ממול, הוא בטח מביא מתנות לחג לילדים שלו.” אני מלטפת את ראשה וחוזרת לשבת ליד התנור. מביטה בערמונים שאני כל כך אוהבת משחימים. מתקרבת עוד קצת אל האש, אולי היא תמיס את הכעס הזה שבלב שלי. מין כעס לא ברור כשמגיעה עונת החגים ואני יודעת שהמתנה הכי גדולה שאקבל תהיה שפן של שוקולד, או אולי איזו ברבי נחמדה, אבל לא מתנה משמעותית, לא מתנה שתפתח לי את הלב שתחמם לי את המצפון ותלמד אותי איך לא רוצים לקבל מתנות בזמן שמאד זקוקים להם.
נעם מתקרבת אלי, מחבקת את צווארי בידיה הרכות והקטנות. נותנת לי נשיקה רטובה על קימור הלחי, זה שבין האף לעין. “אני אוהבת אותך.” היא מהמהת לי בקול רם של ילדה בת שלוש ישר לתוך האוזן.
חום לא מובן עובר לי בכל הגוף ומתיישב בקצה של הלב.
אני מניחה יד סביב מותניה ואוספת אותה קרוב אלי, מנשקת אותה על הכפתור הקטן באמצע הפנים שלה.
“אני מאד אוהבת אותך.” אני חופנת את פניה בין שתי ידי שהתחממו מהתנור. “את המתנה הכי יפה וחכמה שאבא ואמא יכלו להביא לי.” אני מטה את ראשי להביט בעיניה ואני מבינה שזה בדיוק מה שהיא בשבילי. מתנה. ולא סתם מתנה אל חבילה של מתנות.
אחותי הקטנה שנולדה קצת שונה, איטית יותר, מלמדת אותי, סובלנות ואהבה, חמלה והומור.
נעם שלנו, התינוקת שהפתיעה אותנו בבואה לעולם כמעט ללא בכי. בשקט כמעט תמידי, מלמדת אותנו מתי היא רעבה, מתי היא עצובה, אימתי צריך להחליף את בגדיה.
והכל בהבעות פנים, שפת גוף ייחודית ובמילים ספורות שהן יותר מנעד טונים וצלילים שבוקעים מגרונה, מנגינות שאנחנו לומדים להבין.
כי נועמיקה שלנו לא מדברת. היא צוחקת, ומשמיעה קולות, והמילים היחידות שנשמעות מפיה הן “אני אוהבת אותך.”