להיות ברשימה השחורה

להיות ברשימה השחורה

"קניתי אננס...", הצהיר בן זוגי לפני כמה ימים שעה שהגיע מהסופר. הבטתי בו במבט משותמם וחשבתי בליבי שכנראה החורף יצר עבורו מידה לא מבוטלת של געגועים למזג אויר לח וטרופי. תבינו אצלנו בבית לרוב לא קונים אננס. למה? מכמה סיבות, הראשונה כי המחיר בדרך כלל מופקע, השנייה, כי באמת זה פרי של קיץ והשלישית... טוב עוד נגיע אליה תיכף.

 

"זה היה במבצע", הוסיף בנימה הסברתית. טוב נו נושא המחיר כנראה נפתר כאן. ואילו לגבי סיבת החורף ספקותי נמוגו כשראיתי את ההתלהבות שעוררה קנייתו של האננס בקירבם של יושבי הבית. כן כנראה שבאמת הם מתגעגעים לקיץ. וככה אחר כבוד התיישבנו כולנו מסביב לקערת הפרי. "זה טעים...", אמרה הגדולה, "אבל לא כמו...", הוסיפה ועצמה את עיניה שעה שהיא משרבבת את לשונה ולוקקת את שפתיה, וכולנו, אבל כולנו, הבנו למה היא מתכוונת. ורק ליתר בטחון אבא שלה הוסיף: "לא כמו האננס שאמא הביאה מניגריה". וזו רבותי הסיבה השלישית. 

 

עד היום לא הצלחנו למצוא את האננס שיהיה תואם לאותו פרי שהבאתי במזוודתי באחת הנסיעות שלי מניגריה. אותו אננס היה פרי זהוב, דבשי, עסיסי, ענק ומופלא בטעמו. 

 

בכל פעם שנסעתי לניגריה היה בן זוגי מבקש ממני להביא הביתה איזה שי קטן, משהו מניגריה. במשך השנים הבאתי איתי שלל מזכרות - מסכות, פסלים, שרשראות וצמידים. אבל זה לא היה זה. הבנתי שהוא מבקש לחוש את הטעם ואת הריחות של המקום. ואז יום אחד זה קרה והחלטתי שאני מביאה אננס הביתה. האמת... נראה שלי שהאננס החליט לבוא אלי הביתה. וסיפור המעשה הוא כדלהלן: הגעתי לבקר את אחד מלקוחותי שפתח משרד חדש בבניין מפואר. ליד הכניסה לבניין, ממש במגרש החנייה, עמד רוכל פירות שהציג לכל העולם ואחותו את מרכולתו. כשחלפתי על פניו הבחנתי באננס מהודר, שמנמן למדי, שהוצע אחר כבוד בראש מרכולתו. ממהרת המשכתי לי בדרכי. לכשיצאתי מהפגישה, האננס והרוכל עדיין היו במקומם. נכנסתי למכונית, הגשתי כמה ניירות (מטבע מקומי) לעוזר שלי וביקשתי ממנו שיקנה עבורי את האננס. "אם אני אגש אל הרוכל הזה הוא ידרוש ממני פי חמש ממחירו בשוק", הסברתי. העוזר שלי הנהן לעברי בהסכמה, ירד מהאוטו ועד מהרה שב ובידו האננס - שעליו שמתי את עיני - עטוף בשקית. 

 

לפני הנסיעה לשדה התעופה, במלון הצלחתי להנדס את המזוודה שלי כך שהאננס יוכנס בין הנעליים שלי. בביקורת הבטחון בשדה התעופה אומנם חששתי מפני החיפוש של אנשי הבטחון. היה זה בימים שלפני שהוכנס מכשיר השיקוף (שאף אחד כמעט אינו מביט בתמונות המתקבלות ממנו) לשדה התעופה. אך למזלי כשניגש אחד מהם לפתוח את הרוכסן במזוודה בדיוק באותו החלק בו הנחתי את האננס בין ערמות הנעליים שלי, הפטרתי לעומתו במחווה של זילזול: "או זה רק הנעליים שלי... אתה יודע אנחנו הנשים אוהבות להחליף נעליים. הוא פתח חרך קטן והבחין בעקב של נעל שהציץ ממנו, ואז סגר את הרוכסן. זהו ניצלתי אמרתי לעצמי ונשמתי לרווחה. כך הגיע אחר כבוד האננס המהולל אל שולחננו, וזכה לתשבוחות ומיצמוצי שפתיים ולשון. 

 

נפעמת מהטעם הנהדר של האננס הזה ומתגובתם של בני ביתי החלטתי להגדיל ולעשות. ולכן בפעם הבאה שטסתי ללאגוס ביקשתי מהנהג שלי לעצור בסמוך לשוק. העוזר שלי ירד ורכש עבורי שלושה אננסים בשלים, ואני דאגתי למצוא להם אחר כבוד מקום במזוודה.

 

אולם לכשהגעתי לשדה התעופה בלאגוס התברר כי המסוף של חברת התעופה התקלקל. "אנחנו מוציאים כרטיסים ידנית...", הסביר לי הדייל שעה שגילגל הלאה ממני את מזוודתי חופנת האננסים. מודאגת עליתי לטיסה. ומה שיגורתי ממנו אכן קרה. המזוודה שלי הלכה לאיבוד... הגעתי לדוכן חברת התעופה בנתב"ג עם ירידתי מהמטוס. "המזוודה שלך הגיעה לציריך, אנחנו נדאג להביא לך אותה הביתה מחר עם שליח...", הודיעה לי בקול צוהל דיילת הקרקע שטיפלה בי, כשהיא נלהבת מיכולתה לסייע בידי. 

 

ואכן ביום המחרת המזוודה הגיעה הביתה במונית ספיישל. אך אבוי על המזוודה הופיעה מדבקה ענקית ואדומה שבישרה לכל העולם ובני דודיו שבמזוודה הזו הוברחה תוצרת חקלאית אסורה. במכתב שצורף ונמסר לידי נכתב שהחל מרגע זה אני נמצאת ברשימה השחורה של כל מי שהבריח תוצרת כזאת, וכי אם אעשה זאת שוב אז אהיה צפויה לקנסות. 

 

ולחשוב שכל זה קרה בגלל אננס... צהוב, דבשי, טעים וקיצי. 

 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.