זה עוד יום שישי סתווי רגיל של שיר. כביסות, בישולים והכנות ליום שישי לקראת הגעת ילדיה לסוף השבוע אליה. היא עמלה מהבוקר ודואגת שכל מה שנמצא ברשימת הקניות ושהם ביקשו להוסיף אליה, יהיה בעגלה.
בצד השני של העיר משהו אחר מתרחש שבעוד שעה, שלושים ושתיים דקות ושש שניות ישפיע גם על שיר, ברגע הכי לא צפוי בחייה ודקה אחרי שהבטיחה לעצמה וליקום שלא תיכנע יותר לרחשי ליבה כבעבר ולא תתפתה למילים יפות ועיניים מנחמות.
את השנה החדשה היא מתכוונת להתחיל עם החלטות חדשות והבטחה לעמוד בהן בלי שום סטייה לכאן או לכאן.
בעודה דוחפת את העגלה ומוסיפה עוד מוצר ובודקת את עלותו כדי לוודא שהיא לא עוברת את המכסה שהקציבה לעצמה, היא תוהה איפה טעתה בבחירות של השנה האחרונה ואם בכלל טעתה או שזה הכל חלק מהתוכנית הגדולה של אלוהים או היקום עבורה.
המוסיקה ערבה לאוזניה כמו בכל ביקור קניות בסופרמרקט ומתוך רצון להרחיק את עצמה מכל העולם החיצוני. המוסיקה היא תמיד מסלול בריחה עבורה.
בצד השני של העיר מפגש בין שני אנשים מאד כועסים מסתיים בטריקת דלת מול פרצופו של גבר שלא רגיל להרים את קולו על אשה ובכל שלושים ושמונה שנות חייו לא עשה זאת עד לרגע הזה, אבל המאורעות שקדמו לטריקת הדלת הזו הוציאו ממנו את מה שחשב כבלתי אפשרי.
השקית קצת כבדה והמוסיקה קצת יותר מדי צורחת באוזנייה וזו סיבה מספיק טובה לכך ששיר לא מרגישה את השקית שלה נמתחת עד לקצה גבול היכולת שלה ומתחילה להיקרע בתחתיתה.
תפוז אחר תפוז השקית מתרוקנת והמחשבות שרק מתמלאות בראשה של שיר ומעמיסות עליה משקל עודף, מונעות ממנה להרגיש בשקית שנעשית קלילה מדי.
נגיעה קלה בכתף השמאלית שלה מחזירה אותה מהבועה שלה והיא מסתובבת לעבר תפוז כתום ומושלם ביד גברית. היא שולפת מאוזן אחת את מקור הרעש המתוק שלה.
“טרם הוחלט אם לפתוח נגדך בהליכים על השלכת פסולת בציבור או להעניק לך את מפתח העיר על האכלת הנזקקים בה.” קול מוכר מדי מגחך מעבר לתפוז ופניו של איתי מיד מופיעות עם אותו חיוך כובש תמידי.
“רק אתה היית חסר לי עכשיו”, היא חושבת לעצמה ופלשבק של דמעות מבולבלות עם יותר מדי עונג חוצות את מיתרי ליבה ולרגע מייצרות שם הפרעת קצב קלה.
“מה שלומך?” היא שואלת בנימוס ומתחילה לאסוף אחד אחד את התפוזים ועוד כל מיני מוצרים קטנים שנפלו מהשקית כמה מטרים מאחוריה ואיתי יחד איתה מרים אותם מהרצפה. היא שולפת מתוך התיק שלה שקית נוספת ריקה וחדשה ואיתי מתפקע מצחוק והיא יודעת בדיוק למה.
“אמרתי לך שיום אחד אני אמצא סיבה טובה לכך שאני תמיד לוקחת לי כמה שקיות ספייר מהסופרמרקט” שיר צוחקת וכל תכולת השקית החדשה מתמלאת.
היד של איתי תופסת את ידה של שיר עם הכנסת התפוז האחרון לשקית ושיר מתלבטת אם במסגרת ההחלטות של השנה החדשה שתתחיל מחר, יהיה זה נכון להתחיל כאן משהו ישן ולהמשיך מהנקודה ששברה אותה רק כדי לנסות לאחות קשר אחר שנשבר?
“היה לנו רע” שיר מוציאה את ידה מתוך ידו של איתי המאוכזב בפעם השניה בתוך שעה היום בגלל עניינים שבלב.
הוא מתחיל להתרחק משיר, אבל מסתובב לעברה פעם נוספת ומבהיר לה את הצד שלו בענין. “לא הכל היה רע ואפילו לא הרוב” הוא עונה לה בחיוך ופלשבק של חיוכים מבולבלים חוצים את הזכרונות הטובים של לילות סוערים וימים מהנים יחד.
“אני מניחה שזה בעיני המתבונן כמו בכל דבר ואכן הקשר שלנו התחיל בדיוק כמו השקית הקרועה. מילאנו אותה במלא הבטחות והנאה, אבל גם העמסנו לתוכה רגשות כמו קנאה, געגועים וכעסים עד שהם הכבידו וקרעו אותה”. שיר מתחילה ללכת לפני שדמעה חדשה תטביע זכרון ישן.
“תיארת כאן הרבה ממה שיש בהרבה קשרים זוגיים שחלקם מחזיקים מעמד דווקא בגלל כל אלה ולמרות קיומם בין כל העונג והטוב” הוא מסכם עבורה את הדיון.
“זוכרת שאמרנו שהכל בחיים זה עניין של עיתוי?” הוא זורק “חכה” עם הפיתיון האחרון למים הסוערים שלה.
“כן, הרי ככה הכרנו מלכתחילה ובדיוק באותו יום של השנה לפני שנתיים” היא עונה בחיוך כנה.
“היום זה שוב קרה, הקסם הזה. מה הסיכוי שדווקא היום כשאני שוב הכי זקוק לכך ואת לי?”, איתי מצביע על הרצפה שכעת חפה מכל תפוז, “ששוב ניפגש במקרה ונרגיש את הקסם הזה?” הוא מרים את סנטרה ומעלה כך את מבטה שיפגוש במבטו הכנה ומלא באהבה.
אף אחד מהם לא באמת התגבר על מה שהיה שם והחלטות גרועות אחת אחרי השניה נעשו בגלל פספוסים וכעסים מיותרים.
האם לא שווה לפעמים להתחיל מחדש עם התחלה ישנה?
*מחברת הסיפור מבטיחה שלא נגרם נזק אמיתי במהלך כתיבת הסיפור ועל השקית ספייר שולם במזומן ובזמן לאחר הנחת כרטיס מועדון.
