שירת הגלים

שירת הגלים

לוס אנג'לס, קליפורניה

אני מביטה המומה על הרצפה המוצפת מים. "כמה אסונות עוד תפיל על ראשי?" אני שואלת ומפנה עיניי לשמים.

אני מסתכלת בייאוש על ארגזי הקרטון ספוגיי המים המשייטים להם כמו סירות בלב האוקיינוס. ארגזים בהם מאוחסנים הבגדים שבחרתי לקחת איתי, כל המסמכים שלי, העבודות שכתבתי. כל החיים שלי, כל מה שחשוב לי מהם נמצא בהם. לצדם נעים באיטיות רבה שקי זבל ספוגים מים השקועים ברובם בתוכם, ותכולתם מכילה את בגדי המעצבים שאין לי צורך בהם יותר והיו מועמדים לתרומה.

בעוד כמה שעות אמורים היו להגיע לכאן המובילים ולקחת את התכולה הצפה הרחק מכאן. מחר אמורים להיכנס לכאן הדיירים החדשים.

לירוי נכנס כרוח סערה לבית ומתחיל לצרוח. "תגידי את השתגעת? את עשית את זה בכוונה. את רוצה להרוס אותי."

אני מסתכלת עליו. אם מקודם הייתי המומה עכשיו אני...בעצם לא יודעת אפילו לומר מה אני מרוב שאני נדהמת שהוא מאשים אותי.

"אתה לא שפוי!" אני צורחת עליו את כל המתח שהצטבר בי בבוקר הזה. "נראה לך שאני אחראית על ממלכת השמים?! נראה לך שישנם בי כוחות להתיך כמות כזו גדולה של גשם שתגרום לשיטפון כזה?"

כיוון שכל מה ששלי בכל מקרה כבר לא שמיש אני צועדת צעדים גדולים בתוך סחף המים במטרה להגיע לדלת הכניסה ולהסתלק משם ומחייו.

"את לא משאירה אותי לבד עם כל ה...מה שזה לא יהיה," הוא צועק.

"דווקא כן," אני אומרת בקול שקט וקר, "זוכר שאמרת שהבית הזה רק שלך? זה כתוב בפרוטוקול בבית המשפט. אז כן, הבית שלך, לטוב ולרע." 

אני מצליחה לצעוד עוד כמה צעדים, אבל הוא משיג אותי ותופס את רגלי. אני מועדת, נופלת לתוך המים וראשי נחבט ברצפה.

מסך שחור מופיע מול עיניי. אני מתעלפת ומתעוררת לסירוגין. מרחוק אני שומעת יללת סירנות ותוהה מי המסכן שזקוק כעת לעזרת כוחות ההצלה. אני שומעת קולות של אנשים שבאים ומתקרבים לכיווני, אבל מאבדת לחלוטין קשר עם המציאות ושוקעת בתוך המים שמקיפים אותי.

 

**

אני פוקחת את עיניי.

אני נמצאת במקום זר, קירות לבנים, ריחות לא מוכרים. בראש מתנגנת לי שירת הגלים.

"לולי, איך את מרגישה?" שואלת אותי פזית חברתי.

"מה קורה?" אני עונה לה, שאלה שיכולה להתפרש בכל מיני מובנים, כיוון שאין לי מושג מה קורה סביבי. אני מבולבלת.

"אל תשאלי איזה בלגן היה. בינינו," אומרת לי פזית, "את צריכה להודות לו. נחסך ממך כל מה שקרה אחרי." אני רואה את החיוך הרחב שנמתח על שפתיה.

אני ממששת את ראשי. אני מרגישה את התחבושת שעוטפת אותו. אני תוהה למי פזית מתכוונת, אבל יותר מכך אני תוהה מה בדיוק קרה לי. אני לא כך זוכרת למען האמת.

"את שומעת," ממשיכה פזית לדבר, "אז זה היה פשוט מדהים איך פינו את כולם עם סירות."

אני מבינה שפספסתי חלק מהשיחה. "סליחה פזיתי לא הייתי מרוכזת."  

"עד איפה שמעת?" היא שואלת אותי, כדי לדעת מהיכן לספר לי.

אני נבוכה. "לא שמעתי מילה ממה שאמרת."

"מסכנונת שלי," היא אומרת לי, "אני באה לכאן ומבלבלת לך את המח."

"מה פתאום," אני עונה לה, "אני שמחה שבאת. אני פשוט מנסה להבין מה אני עושה כאן. אני לא זוכרת דבר. תספרי לי מה שסיפרת."

"סתם, סיפרתי לך על שני הגנים ברחובות שהוצפו והיו צריכים לפנות את הילדים המבוהלים מהם. את מאמינה בשנת 2018 שדבר כזה קורה?"

"אני זוכרת משהו על שטפון," אני עונה לה, "אני גננת?"

פזית מביטה עלי במבט מלא רחמים. "אני לא?" אני שואלת, "אני לא," אני קובעת. אני ממש מבוהלת. אני לא רוצה להראות לה שאני באמת לא ידעת איפה אני. פזית היא דיילת שטסה על הקו תל-אביב לוס אנג'לס, כך שהימצאותה לידי איננה עוזרת לי להחליט איפה אני נמצאת. רק  כאשר האחות נכנסת ומדברת איתי אנגלית אני מבינה שאני כנראה עדיין בקליפורניה.

אני מביטה על ידי אבל אין עליה טבעת נישואין. כשאני מעיפה מבט שנית אני רואה סימנים של חוסר שיזוף באצבע הטבעת, מה שאומר שהייתה שם טבעת לא מזמן. "אז כן הייתי נשואה?"

אני מביטה לראשונה מבעד לחלון. הוא פתוח מעט ואני מבינה מהיכן הרעש שמלווה אותי כל הזמן. מי האוקיינוס הכחולים משחקים בתופסת עם החול הזהוב. רעש הגלים הוא שמתנגן לי כל הזמן ברקע. הוא כל כך מוכר לי  מאיפשהו. 

"לולי את בסדר?" שואלת אותי פזית.

אני תוהה איך זה שאני זוכרת את פזית ויותר מזה כלום. "אני מרגישה שאני צפה. כאילו טבעתי ועכשיו אני מוציאה את ראשי לראשונה כדי לנשום. כמה שבועות אני פה?"

"אוי לולי, את לא זוכרת כלום," עונה לי פזית בצער. "לא שבועות, אפילו לא ימים. התאונה קרתה אתמול."

"תאונה?" אני עונה בבהלה, "אני מקווה שלא הרגתי מישהו."

"לא לולי, את ..." היא שותקת. אני רואה שהיא מחפשת את המילים. "העיקר שאת בסדר."

"היה שטפון," היא מתחילה לספר לי.

"כן סיפרת לי, ברחובות," אני עונה. אני לא מבינה מה היא מנסה לומר לי. אני יודעת שהיא מסתירה ממני סוד נורא ולא מצליחה להעלות על דעתי מה הוא.

"לא לולי, כאן," היא מתפתלת.

"ואני...טבעתי?" אני מנסה להבין, "אני בכלל חיה? אולי זה העניין ואני בכלל מתה ולכן לא זוכרת כלום מהעולם "ההוא" בו הייתי חיה. רגע, אבל פזית פה שזה אומרת שגם היא מתה? אוי מסכנה פזית."

"את זוכרת את לירוי?" היא שואלת.

אני ממששת את אצבעי. "אז בגלל זה יש לי סימן של טבעת על היד," אני חושבת, "אוי מסכן לירוי גם הוא טבע? אז למה הוא לא כאן?"

"בעלי. בטח שאני יודעת מי הוא," אני עונה.

"לשעבר," עונה לי פזית.

"אז זה מה שקורה שאנשים מתים? הבעל הופך ל-לשעבר?" אני מנסה להבין את ההיגיון שבדברים. אני יודעת שלירוי אוהב אותי, למה שירצה להתגרש איתי בעולם הזה? אבל אז אני מתחילה להיזכר בדברים. ואני מצטערת שאני נזכרת בהם, כי הם לא כל כך מחמיאים ללירוי. "אומרים שמי שמת הכל נסלח לו. למה אני לא יכולה לסלוח ללירוי?"

"אוי לולי," נאנחת פזית. היא כנראה מבחינה בבלבול שלי, "בואי נעשה סדר בדברים."

"בסדר," אני עונה, "אני מקשיבה."

"תאמרי לי מה את זוכרת לולי," היא מבקשת.

"אני מציעה, כיוון שאני לא טובה במה שאני זוכרת כעת, שאת תספרי לי," אני עונה לה.

במשך שעה ארוכה לוקחת אותי פזית, צעד אחר צעד בתיאור של מה שמסתבר שהיו חיי בחצי שנה האחרונה.

עכשיו שאני מודעת למה שקורה איתי, והכאב מתחיל שוב להתנחל לי בלב, אני רוצה להתחיל לתכנן את שארית חיי.

"ברור לך שכאן אני לא נשארת," אני אומרת לפזית בשעה שהיא עוזרת לי לקום ולהתיישב על הכיסא ליד המיטה,

"אני רוצה לחזור הביתה. לרחובות."

 **

 

חודשיים אחרי....

 

רחובות, ישראל 

"ליאת מה את עושה פה?" שואל אותי ניר חבר של אחי הגדול, "חשבתי שאת באמריקה בולעת את החיים היפים."

"מסתבר שאמריקה הקיאה אותי לחוף ארץ הקודש," אני עונה לו.

"את זוכר שברחובות אין חוף," הוא אומר לי וצוחק. כמה זמן לא שמעתי מישהו צוחק לידי.

"להגנתי אומר שעשר שנים לא הייתי פה, והגעתי רק אתמול," אני עונה לו.

"מה הביאך הלום?" הוא שואל.

"פזית," אני עונה לו.

"תזכירי לי לומר לה תודה," הוא עונה לי, "אני מקווה שיצא לנו להיפגש בקרוב."

"אני חייבת ללכת," אני ממלמלת. מה כבר יש לי לומר לו? מקווה שאין לו כוונה להזמין אותי לדייט. רק המחשבה הזו להתחיל לצאת לדייטים מלחיצה אותי. אני לא מוכנה לזה. טעם הבגידה של לירוי עדיין מר בפי. מאיפה לי לדעת כעת במי אני יכולה לתת אמון?

אני מוציאה את הנייד ומצלצלת לפזית. "פזיתי בואי אליי," אני אומרת, "אני חייבת לדבר אתך."

"קרה משהו?" עונה לי פזית בקול מבוהל.

"שום דבר מיוחד. החיים כבדים על כתפי," אני עונה לה.

פזית לא מאמינה לתשובה שלי, ובשעה שאני עולה לדירה של הוריי, אני שומעת את החריקה של הג'יפ שלה. אין לי ספק שזו היא. לא סתם קיבלה את הכינוי "נהגת שודים." ממש מפחיד לנסוע איתה.

"לולי מה קרה?" היא מתפרצת לדירה מבלי לדפוק.

"הכל בסדר," אני עונה. מנסה לשוות לקולי רוגע.

"עכשיו אני ממש דואגת," עונה לי פזית, "תתחילי מהתחלה."

"תגידי פזיתי, הג'ט לג לא עובד עליך?" אני משנה נושא.

"לולי!" היא אומרת, "את בכלל זוכרת שהתקשרת אלי, או שוב אבד לך הזיכרון."

"זה בדיוק העניין," אני נאנחת, "הלוואי שהיה בורח לי ולא חוזר."

"הסבירי," היא עונה לי בקול כל כך רציני שבא לי לצחוק, למרות שאני חשה כאב עצום.

"אני רוצה למחוק את כל התקופה האמריקאית שלי," אני אומרת לה. היא מביטה בי בריכוז רב. "אני יודעת שהרבה זמן הייתי שם מאושרת, אבל הבגידה של לירוי לקחה ממני את האמון באהבה."

"זה מובן," היא אומרת לי, "הזמן ירפא את הכל."

"אבל אני רוצה עכשיו," אני אומרת לה, "רוצה להסתכל על גבר ולא לחפש בו את השלילי, לא לתת לו מיד את התואר בוגד עוד לפני שזה מתחיל."

"ולגבר הזה יש שם?" היא שואלת.

"מה פתאום," אני עונה ונבהלת מעצם השאלה. האם זה מה שעשה לי המפגש עם ניר? אני מתלבטת אם לספר לה על המפגש. הרי לא היה שם כלום בעצם. אז למה אני מסתירה את זה ממנה?

פזית כבר מבינה שלא תצליח לדובב אותי ומציעה שנלך לסיבוב בעיר. אני מסרבת תחילה, אבל בסוף מתרצה.

"כמה שהעיר השתנתה," אני אומרת לה בשעה שאנחנו עוצרות ליד כל חלון ראווה.

"זה עוד כלום, את חייבת לראות את בתי הקפה פה ."

אני מסתכלת סביבי. דווקא בתי הקפה לא נראים לי כל כך שונים. אבל אז היא לוקחת אותי לחצר אחורית של בנין ישן ושם מתגלה לעיניי בית קפה חמוד. אנחנו מתיישבות ובוחנות את התפריט.

רוח קרירה נושבת פתאום ואני נרעדת. בלי שום הכנה מוקדמת מתקדרים השמים וגשם שוטף מתחיל לרדת, בליווי מופע פירוטכני של ברקים ורעמים. הקול של הגשם הניתך ארצה בזעם נוגע לי בעצב החשוף שלי ועכשיו אני ממש רועדת. "תראי איזה מבול," אני אומרת מפוחדת לפזית.

ברגע הראשון היא מסתכלת עליי המומה, רק אז היא מבינה מה זה מעורר בי. "לולי הכל בסדר, "המים לא יכולים להיכנס לכאן." בדיוק כאשר היא מסיימת את דבריה הרוח מטלטלת את דלת הכניסה, כמעט קורעת אותה מציריה ונחשול של מים מציף את רצפת בית הקפה. עכשיו אני כבר רועדת ללא שליטה.

"רק זה היה חסר לי," ממלמלת פזית. היא קמה, מושכת אותי אחריה וממלטת אותי לתוך הרכב שלה שעומד בחניה הסמוכה לבית הקפה.  היא מלטפת את ראשי ואומרת: "כאן את מוגנת, הגשם לא יכול להגיע אליך." היא מדליקה את המזגן שמחדיר אויר חמים לרכב, שמה דיסק ומוסיקה מרגיעה מתנגנת ברקע.

"תעצמי את העיניים," היא אומרת לי, "ותדמייני שאת בחוף של בורה בורה."

"לא רוצה," אני עונה לה, "הייתי שם עם לירוי."

"טוב, אז תחשבי על סיני," היא עונה לי.

"את צריכה להיות יותר מקורית," אני עונה לה, "את יודעת בכמה חופים הייתי אתו?"

פזית מתחילה למנות בפני את כל החופים האקזוטיים שהיא זוכרת. באותה פתאומיות שהתחיל הגשם, הוא פסק.

אני שומעת דפיקות על חלון הרכב ואני רואה את ניר. "את יודעת מה אומרים לולי," הוא אומר לי, "פעם שלישית גלידה. מה דעתך שנשנה את זה לפעם שנייה קפה?"

"מישהו לא שמע כאן על כך שלא מתחילים את האחות הקטנה של חברך הטוב ביותר?" אני לוחשת לפזית.

"מצטערת ניר," אומרת לו פזית, "אנחנו זזות." היא מתניעה מיד את הרכב ושועטת משם במהירות המפורסמת שלה. אני נאחזת במושב, מרגישה שעוד רגע נמריא.

"מצטערת לולי, לא יכולתי לשלוט בעצמי," היא מסבירה לי מיד. רק אז אני שמה לב שהיא אדומה כמו עגבנייה.

"פזיתי," אני אומרת לה בהבנה, "את וניר? יש משהו שאני לא יודעת?"

"מה יש לספר?" היא עונה לי, "אני מאוהבת בו בסתר שנים. כשהציע לי לצאת אתו הייתי בעננים. חשבתי שהוא אוהב אותי גם. כשהתחיל להתחמק כל פעם שרציתי לקבוע אתו, דיברתי עם נועה. זוכרת אותה? היא היתה בכתה של אח שלך. היא סיפרה לי שהוא יוצא עם כל מי שרק מסכימה. הוא בדיוק לא האחד שאת צריכה, תשכחי ממנו."

"זה בכלל לא עלה בדעתי," אני ממהרת לומר לה, "אני מקווה שאת מקשיבה לעצה של עצמך וגם את תשכחי ממנו. אני לא מאמינה. את בת שלושים ולא מסוגלת לשחק אותה מולו?"

"מודה שיש לי חולשה אליו. הוא כזה חתיך," היא עונה לי בהתנצלות.

"ומה זה קשור? גם לירוי חתיך. זה לא עושה אותו בוגדני פחות," אני אומרת לה.

"את יודעת מה, את צודקת. לא ניתן לו לקלקל לנו את היום," היא אומרת. בתנועה חדה היא עושה פנית פרסה באמצע הכביש ודוהרת חזרה לכיוון בית הקפה.

המלצר גורף את שארית המים מתוך בית הקפה, מחזיק את הדלת ואומר לנו: "שמח שחזרתן."

אנחנו נכנסות ומחפשות מקום לשבת. אני רואה שעיניה של פזית מביטות לעבר הבר. ניר יושב שם.

"אל תתני לו להשפיע עליך," אני אומרת לפזית.

"זה בית הקפה שלו," אומרת לי פזית, מה שמסביר שהוא צץ כל הזמן בסביבה.

היא משנה מיד את הנושא. נראה שמאד לא נוח לה אתו. לא ברור לי אם כך מדוע בחרה לבוא לכאן. "המנות כאן מאד נדיבות," אומרת פזית ולכן אנחנו בוחרות לחלוק סלט בתוספת לחם כפרי.

ניר מתחיל ללכת לכיוונינו, אבל אני מעיפה בו מבט זועם שגורם לו להתיישב חזרה בכיסאו.

"הכל בסדר בנות?" שואל אותנו גבר שאינני מכירה, "אני אדאג שניר לא יציק לכן יותר," הוא אומר בחיוך.

"לולי, זה השותף של ניר, נדב," היא מעדכנת אותי אחרי שהוא עוזב.

כעבור כמה דקות נדב עובר לידנו ויוצא מבית הקפה. לא עוברת דקה והוא נכנס חזרה, ושוב עובר לידינו ויוצא.

"עכשיו אתה?" אני מסננת לעברו.

"תתפלאי," הוא עונה לי, "שכחתי את המפתחות של הרכב. מקווה שלא נעלבת לא הכל בגללך. ובעצם אולי כן?" הוא אומר ומחייך חיוך מסתורי.

 

*

*

תל אביב

נדב

 

השמועות ברחובות עושות להן כנפיים מהר מאד. כולם מדברים על האחות הקטנה של אלעד שהתגרשה וחזרה לארץ אחרי עשר שנים היעדרות. כמובן שכולם מפליגים בשבחיה. הרי לא כל יום אתה פוגש תסריטאית שעובדת בבירת הסרטים. יש לה בהחלט רשימת הישגים להתגאות בה, אבל זה לא מרשים אותי. אני בטוח שיש לה גינונים של כוכבת, ואחת כזו בטח לא מעניינת אותי.

ניר לא מפסיק לדבר עליה מרגע שפגש אותה לפני כמה שעות. "לא שמעת על כך שלא יוצאים עם האחות הקטנה של החבר הטוב שלך?" אני אומר לו, "ביחוד אחד לא רציני כמוך?"

רק כאשר אני רואה אותה במו עיניי אני מבין על מה המהומה. ראשית אני לא מאמין שהאשה הזו בת שלושים. היא נראית ילדונת. שנית היא נראית הכי רחוק ממש שאפשר לתאר שמישהי מפורסמת כמוה תראה.

אני רואה שניר מעצבן אותה וניגש להבטיח לה ולחברתה שהוא לא יציק להן יותר.

 

שבועיים עברו מאז אותו מפגש

 

למרות שהרבתי לבוא לבית הקפה, את ליאת, לולי כפי שכולם קוראים לה, לא פגשתי מאז.

היום אני לא עובד החלטתי לרדת לים. אמנם מזג אויר קריר, אבל זה לא מונע ממני לצאת לרוץ. אני לא מתגרה בגורל ולובש גם עליונית. אם יהיה לי חם תמיד אוכל לקשור אותה סביב המותניים. אני יורד בריצה את המדרגות המובילות לחוף ומתחיל לרוץ לאורכו. כל קילומטר שאני גומע מרגיש לי שבפנים אני יותר רגוע, שהראש שלי יותר צלול. כעבור שעה ארוכה אני מסתובב ומתחיל לחזור חזרה.

על החוף אני רואה קבוצה של נשים עושות יוגה. בגדי הספורט שהן לובשות מנקד את החול בצבעים עליזים. אני מקווה שאין שם מישהי שאני מכיר. לא בא לנהל שיחה שטחית על הבוקר. העובדה שאני בעל רשת בתי קפה הכניסה אותי להגדרה של ידוען, וזה רחוק ממי שאני באמת. כמובן שאני מחייך לכולן, אבל זה מין חיוך מבחוץ, לא כזה אמיתי שבא מבפנים.

אני מבין שהקבוצה הצבעונית סיימה את השיעור, כיוון שהן מקפלות את המזרונים ומתחילות לעלות חזרה לכיוון הרחוב. רק אחת נשארת שם ואני מניח שזו המורה שלהן שאולי מחכה לקבוצה נוספת. אבל לא. להפתעתי זו ליאת.

היא יושבת ועיניה נעוצות במים. היא נראית מרוכזת בהם כאילו מדברת איתם והם עונים לה באדוות קטנות.

פתאום היא מבחינה בי. "שלום לך," היא אומרת לי בחיוך לבבי שמפתיע אותי.

"שלום גם לך," אני עונה לה. אני לא רוצה להרבות במילים, אני מרגיש שהיא מרוכזת בשקט של עצמה.

"אתה יודע גם בקליפורניה יש ים, כלומר אוקיינוס, אבל אין כמו החוף של תל-אביב. אני מתה על קולות הים," היא אומרת לי.

"גם אני," אני עונה לה קצרות.

"אני מפטפטת," היא אומרת מתנצלת, "לא רוצה להפריע לך."

"את לא מפריעה," אני אומר, "אפשר לשבת?"

"יש פה מלא מקום," היא עונה, "אתה מוזמן."

אני מנסה להבין למה התכוונה. האם זה רמז לכך "שיש מלא מקום למה אתה רוצה לשבת דווקא פה?" בהיסח הדעת אני מגרד את ראשי.

"אם לא הבנת, זה היה כן," היא עונה לי כשהיא מבחינה כנראה במבוכתי.

אני מתיישב לידה בשתיקה.

עיניה שוב נעוצות במים שמתחילים להיות סוערים. היא נרעדת. אני מוריד את העליונית שלי ועוטף אותה.

"לא קר לי," היא לוחשת, "אני מפחדת מהמים."

"את לא חייבת לשבת כל כך קרוב," אני אומר לה בשעה שהמים ממהרים לעברה ומכסים את כפות רגליה. אני רואה את פניה מתעוותות בכאב. אני מושיט יד לגעת בה. היא מסתכלת לי ישר לתוך העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה שם.

"אני חייבת ללמוד לא לפחד מהם. הרי אני כל כך אוהבת את הים," היא אומרת.

"ספרי לי," אני מבקש.

 

**

 

תל אביב

ליאת

 

מכל האנשים שבעולם את מי אני פוגשת בשעת בוקר מוקדמת על שפת הים? אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו, פרט ל"שותף של ניר." הרי נפגשנו ממש בסמוך לחזרתי לארץ, בימים שהייתי עדיין בג'ט לג נוראי. יש משהו מרגיע בעיניים שלו. אני לא יכולה להסביר איך זה אבל בתוך הסערות שניבטות מעיניו אני רואה בו גם המון שקט. הנוכחות שלו לידי לא מטביעה אותי, אלא מעלה בי שטפון של רגשות שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

דמעות ממלאות את עיני. אתם יודעים שלא בכיתי מאז שגיליתי שלירוי בגד בי?

אני כל כך רוצה לשים את ראשי עליו ולבכות. הוא קולט אותי בלי מילים. מתקרב אליי ומושך אותי אליו. "זה בסדר לבכות ילדה," הוא אומר לי.

"אתה אפילו לא יודע למה," אני אומרת לו בקול שקט.

"זה באמת משנה למה? אני יודע שאת צריכה את זה ואני פה," הוא עונה לי.

ואז אני נשברת.

אני בוכה את כל הכאב שלי החוצה. והוא רק מלטף לי את הראש ושותק. גבר אחד שמנחם אותי על גבר אחר.

נעים לי כך בזרועותיו. "עזור לי לשכוח," אני מבקשת, "רפא אותי."

אני יודעת שזו בקשה גדולה ממישהו שאת לא ממש מכירה, אבל אני בטוחה בשעה שאני אומרת אותן. אני בטוחה כי אני לא רועדת יותר, כי אני לא מפחדת יותר, כי אני מרגישה בלב שלי בפנים. זה מין דבר כזה כשאתה פוגש מישהו אתה מיד יודע, או שלא. ואתו אני יודעת. הוא לא מנסה להתחכם איתי, או להרשים אותי, או לחקור אותי במילים. הוא פשוט נותן לי את עצמו, את כולו, כדי שאתרפא.

לבסוף נגמרות לי הדמעות. אני מביטה בו וצוחקת.

"אני שמחה שאנחנו מדברים. אין לך מושג כמה אתה עוזר לי להשתחרר מעצם העובדה שאתה כאן לידי. מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי את הים. הייתי יכולה לשבת שעות להקשיב לשירת הגלים. יש בהם משהו שתמיד מרגיע אותי ומאזן אותי. גדלתי בבית שהיו בו הרבה מריבות ותמיד הבריחה לים עזרה לי."

אני לא יודעת מה יש בו שגורם לי להיפתח פתאום. אולי בגלל שאני רואה את שירת הגלים בעיניים שלו בשעה שהוא מביט בי. "אני רואה אותם בעיניך, את הגלים בשירתם," אני אומרת לו.

"באמת?" הוא עונה לי, "זה בגללך. זו את שגורמת לעיניים שלי לשיר."

 

 

 

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות©

30.12.2018

 

בר אבידן

חצויה בין שמים וארץ. בין מזרח למערב. מאמינה באהבה על כל גווניה. בוראת בימים אלה עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק".