אני, כמו שאני

אני, כמו שאני

לכל אדם יש בחייו לפחות רגע מכונן אחד כזה. הרגע שלי היה לפני אי אלו שנים. זה היה הרגע שבו נשבעתי שלא יתפסו אותי מוזנחת לעולם.

לא, זה לא היה בגיל 14. יותר סביב 40.

עד אותו רגע, איפור היה משהו ששמור ליציאות חגיגיות ואירועים משפחתיים.

תנו לי לומר לכם את זה - אני שונאת להתעסק.

בענייני תחזוקה נשית אני עושה מה שחייבים (ציפורניים ארוכות ומטופחות חייבים, אז תסתמו), ומה שאפשר "לצמיתות", עוד יותר טוב. לטס פייס איט, בנות, יש לנו המון תחזוקה.

אז התחלתי להתאפר בכלל בגיל 30, ואז גם עשיתי את הפדיקור הראשון שלי, מה שהצחיק אותי מאד. במייקאפ וקונסילר אני לא משתמשת עד היום, אלא אם אני מצטלמת לטלוויזיה. אני שמה פס... מעל העין, ומסקרה, וזה הכל. ואני לא טורחת להסיר את האיפור בסוף היום.

ובכן, באותם ימים הייתי מסתובבת לעיתים נעולת קרוקס. מתנצלת מראש. סיימתם לצחוק?

באותו בוקר היה לי שיעור פילאטיס מוקדם. קמתי, כהרגלי בקודש, דקה וחצי לפני השיעור. הגבוה עוד ישן, ואני הוצאתי בחושך מהארון מה שהוצאתי, נעלתי מה שנעלתי וטסתי לשיעור. בסך הכל, מהחניון לשיעור עם בנות, חזרה לאוטו והביתה. מי יראה אותי?

במעלית הבנתי את חומרת המצב – ספק שמלה ספק טוניקה רחבה ולא מחמיאה מעל מכנסיים רחבים ולא מחמיאים בצבע לא תואם, הקרוקס המכוערות שנשמרו לעבודות מלוכלכות ולכן היו מלאות כתמי צבע מהפעם האחרונה שצבעתי חדר בבית (לא שיש קרוקס יפות, אבל היו יותר סבירות ועדינות, בובה כאלו), שיער מבולגן ומראה כללי של מי שהפכו אותה מהמיטה לפני דקה, מה שהיה מדויק. נו, טוב, מי יראה אותי כבר, נכון?

השיעור נגמר, ובדרך חזרה לאוטו החלטתי בדחף של רגע לחצות את הכביש לבית המרקחת הסמוך ולהביא תרופה לילדה שלי, שהיתה בבית, חולה. אחרי הכל, האוטו כבר חנה בחניון, באדיבות הפילאטיס, ואחר כך לא אמצא חניה קרובה, וזאת רק קפיצה קטנה מעבר לכביש, נכון? מי כבר יראה אותי?

בדרך לבית המרקחת ניהלתי בטלפון את כל העולם, וכך קרה שהרמתי את העיניים רק כשממש התקרבתי לתור שהשתרך שם, ושם הוא עמד, סוקר אותי במבט תמה ומשועשע, מלמעלה למטה וחזרה, יודע שאני מושפלת עד עפר ונהנה מזה.

לכל אחת יש האקס הזה, שהיא דופקת לו חשבון, שלא חשוב כמה היא לא רוצה אותו, הוא חייב לרצות אותה ולהצטער על הרגע שלא התחנן שתתחתן איתו, זה שהיא חייבת, לגמרי חייבת להיות מושלמת בכל פעם שהיא פוגשת בו, ואז לא יוצא לה אף פעם לפגוש אותו בטעות...

עד הרגע שהיא נראית כמו פועלת בניין מגושמת ולא מאד נקיה.

אז זהו.

והוא נהנה מכל רגע, הנבלה. הוא החווה בידו על התופעה, הרים גבה ושאל: "מה זה?"

אז הסברתי על הילדה החולה, השיעור על הבוקר וזה, והשתדלתי להיראות משועשעת, אבל בתוכי כבר התחילה להתגבש השבועה הכבדה ביותר שנשבעתי אי פעם: לעולם לא עוד!! מעכשיו אני יוצאת מהבית מושלמת, גם אם זה לזרוק זבל. איפור (קל, בכל זאת מדובר בי), ביגוד, סטילטו חובה, שיער מושלם.

רוצים קתרזיס?

שבועיים לאחר מכן, חתיכית בטייטס, סריג רך ומגפיים גבוהי עקב, ומאופרת קלות, פגשתי אותו שוב, בסופר. ושתבינו, שנים לא ראיתי אותו! מבט ההערכה שנתן בי מחק את כל החוויה הקודמת, אבל השבועה נותרה בעינה.

אחר כך הגיע הפייסבוק, וההופעות בטלוויזיה, ואנשים שמזהים אותי ברחוב, ורפיוטיישן טו קיפ וזה, והתרגלתי לצאת מהבית מתוקתקת למשעי. רק בשבוע שעבר קפצתי לרגע עם הילדות לקניון, ועוד טרם הספקתי להגיע לשם קיבלתי הודעה בפייסבוק: "נחשי את מי ראיתי עכשיו נכנסת לאוטו עם הילדות שלה..."

שיט, חשבתי לעצמי, טוב שהאיפור מאתמול עוד מחזיק.

לפני המון שנים חמותי, שתחיה, הגיעה לבקר אותנו בארה"ב. כשהגענו לאסוף אותה משדה התעופה היא נראתה כאילו הרגע הגיעה מלילה בריץ קרלטון, ולא כאילו ירדה מטיסות של 24 שעות כמעט. היא היתה ריחנית, מבושמת, מאופרת קלות, ובכלל נראתה נהדר. "איך את עושה את זה???" תהיתי, והיא ענתה: "תמיד תחזיקי איתך בטיסות תיק קטן עם כל מה שאת צריכה. שעה לפני שהמטוס נוחת לכי לשירותים, צחצחי שיניים, שטפי פנים, מרחי קרם והתיזי על עצמך בושם, וגם חדשי את הדאודורנט. את תרגישי חדשה, וכך גם תיראי."

מאז אני מקיימת באדיקות את מצוותה, שעליה הוספתי גם בגדים ונעליים להחלפה. נוחים, למטוס, ויפים, ליציאה ממנו.

אתמול נחתתי עם הקטנה מארה"ב, אחרי טיסה ארוכה (אבל ישירה!) של מעל 12 שעות. לפני הנחיתה, כהרגלי, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים וגם מרחתי קרם ותיקנתי את הפס בעין, אבל לא התחשק לי להחליף בגדים. ידעתי שהגבר שאוהב אותי ומחכה לי בחוץ לא יידע בכלל אילו מכנסיים לבשתי. הוא רק יידע שחזרתי שוב לזרועותיו.

האמת היא, שהוא אוהב אותי בדיוק כפי שאני, וגם אני אוהבת אותי כמו שאני. ושאר העולם.... על הזין שלי.

 

שתהיה לכם שבת טובה ומחבקת עם האהובים שלכם.

שיאהבו אתכם בדיוק כפי שאתם, והכי חשוב, שאתם תאהבו אתכם בדיוק כפי שאתם.

שתיפתח על כולנו שנה חדשה של אפשרויות בלתי מוגבלות.

ואני? עם איפור או בלי, ואפילו עם קרוקס, העיקר שאתחיל לדבר אהבה!

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.