מיץ תפוזים

אני סוחט תפוז כתום ובשל, שקטפתי זה עתה מן העץ שבחצר, אני מוזג את המיץ המתוק לכוס זכוכית. את שאריות התפוז, שנדבקו למסחטה אני עומד לזרוק לפח כשהיא אומרת לי בבהילות : “רגע, אל תזרוק לפח”. אני מסתובב אליה, לא מבין מה הבהלה. “נו באמת ככה לבזבז שאריות של תפוז טעים? זה החלק שאני הכי אוהבת במיץ תפוזים”, היא לוקחת מידיי את המסחטה ובכפית גורפת את ציפת התפוז אל פיה. “אח, זו ממש בריאות, בדיוק כמו הקליפה של התפוח”.

הבוקר, יצאתי לגינה אל עץ התפוז. הוא עמד עמוס בפירות כתומים. אני מכריח את עצמי לגשת אליו, נעלי הבית שלי נרטבות בגשם שנאגר בעשב הגבוה. אני קוטף כמה תפוזים שידיי מסוגלות לשאת, וממהר בחזרה למטבח החמים שלי. אני חותך את התפוזים לרוחב, הפנים היפה והכתום נחשף לאור. ממגירת “הפלסטיקים”, אני שולף את מסחטת המיץ הירוקה. אני ממש יכול לחוש את נוכחותה מאחוריי, אני עוצם את עיניי, מחכה לחיבוק החם שלה מאחור, שתשעין את סנטרה בשקע כתפי, כשהיא עומדת על קצות אצבעותיה. אני סוחט את התפוזים, חצי תפוז ועוד חצי תפוז, מוזג לכוס זכוכית ועומד לזרוק לפח את שאריות התפוז. אני מחכה רגע, אולי היא תעצור אותי בבהילות ותגרוף בכפית את הציפה המעוכה. דמעות גדולות מתגלגלות על לחיי. אני זורק את שאריות התפוז לפח. שותה בלגימה אחת את מיץ התפוזים, ומתיישב ליד המחשב לכתוב את הפיסות הקטנות של החיים שהיו לי איתה.

יום אחד היא נכנסה לחיים שלי. טוב אתם יודעים איך זה בחיים, אנשים לא צצים ככה פתאום בחיים של אנשים אחרים. תמיד קורה משהו לפני, למשל כשעומדים בתור בדואר, ומישהו מתעטש, ומישהו אחר אומר לו “לבריאות” ואז הראשון אומר : “איזו בריאות? החורף הזה הוא חורף קשה אני כבר שבועיים מצונן בלי הפסקה” ואז האישה, מסוף התור, מוסיפה משלה ואומרת: “בחור צעיר, בשביל זה ממליצים על חיסון השפעת, אני כל שנה מתחסנת והנה אין לי כלום…” ואז היא מתעטשת ורואה בזווית עינה איש אחד, נחמד מראה, ומתחילה איתו דיבור…אתם מבינים למה אני מתכוון? היקום מפגיש אותנו עם אנשים כל יום, אנחנו רק צריכים להיות ערים להזדמנויות, שצצות על דרכינו, כל הזמן.

היא נכנסה אל חיי בזכות  חבר שהכיר לי אותה. “תקשיב ותקשיב לי טוב” הוא אמר לי, “אם זה לא מצליח אז אני בחיים לא מכיר לך יותר בנות”, מצחיק שהוא קורא לנשים בשלות באמצע החיים “בנות”. כנראה נשאר לו מהשירות הצבאי בבסיס טירוניות. בכל אופן, בזכותו הכרתי אותה. חודש ימים סבבנו במעגלים אחד את השני. היא לא ממש הייתה בטוחה שהיא רוצה שוב להיכנס להכרות. אני פחדתי. כן אני מודה, פחדתי. פחדתי להיקשר למישהי חדשה. פחדתי להיפגע. הפחד הזה גרם לי להיות לבד זמן רב מאוד, אולי רב מידיי. אחרי חודש של קפה פה ושם, התכתבות שטחית ותכניות לפגישה קצת יותר רצינית, שהתבטלו בזו אחר זו, היא התקשרה.

הייתי מוכן לשיחה הזו. אני כבר מנהל שיחות כאלה הרבה זמן, כבר אמרתי לכם.

מכאן לשם, היא התקשרה ואמרה שאין לה זמן לבזבז, היא יודעת שהחיים שלה קצרים והיא רוצה להנות ממה שנשאר לה, הכי טוב שהיא יכולה.

“את רצינית?” שאלתי אותה ספק ברצינות, ספק בצחוק. “איך החלטת שהחיים שלך קצרים?”

היא חשבה קצת בדממה לפני שענתה לי. “תבין”, נשמע קולה המתוק מעבר לקו, “זה לא שאני יודעת עד מתי אחיה, אני פשוט יודעת שאין הזדמנות שנייה לחיות בכל רגע. סבתא שלי לימדה אותי לחשוב ככה, שרגע שעובר לא חוזר, שחבל לבזבז את החיים על העיסוק הלא מתאים, האנשים שלא מתאימים לי או המקומות שאני לא צריכה להגיע אליהם. אז אם אתה בעניין שלי, בוא נתקדם, כי אין לי חיים לבזבז”.

מה אגיד לכם, אחרי השיחה הזו, החלטתי שזו האישה של חיי משהו בכנות של דבריה, בשקט שאמרה אותם, בתמימות הזו, שבו את ליבי וקשרו את נפשי בנפשה.

והבוקר, כשסחטתי את מיץ התפוזים, כל כך רציתי שתחזור ותהיה כאן לידי, כל רציתי לראות איך היא מגרדת בכפית כל חתיכת ציפה מעוכה ומכניסה בהנאה לפיה המתוק, כשאני אומר לה בהתגרות קטנה : “את יודעת שאומרים שבריא לאכול קליפות מלפפונים? אז אומרים”.

אני מתעורר ממחשבותיי הנוגות. מנקה את הדביקות של מיץ התפוזים על השיש. היא, כמו שחזתה לפני שנים כשהכרתי אותה, עזבה את עולמנו בתוך זמן קצר. לא הספקתי להתרגל לרעיון היותה, וכבר נעלמה לי.

זוכרים שאמרה לי שאין לה חיים לבזבז? מאותה השיחה, לא נפרדנו. זו הייתה פשוט אהבה. שלא תבינו לא נכון, פשוט זה לא היה, היו מהמורות, היו מכשולים, היו אנשים מסביב שליבו יצרים, אבל, בבסיס הקשר ביננו, הייתה אהבה. אהבה פשוטה, מחבקת, אמיתית.

בכל מפגש שלנו כשהיא נתנה לי יד קטנה, משלבת אצבעותיה בשלי, או מחבקת חיבוק נואש שכזה, הלב שלי התפוצץ אליה. בכל פעם, כשהייתה מביטה בי ישר בעיניים, מבלי להשפיל מבט, ידעתי שבשבילה אעשה הכל, אזיז הרים ואבנה עולם.

ואכן בניתי.

בניתי לנו בית קטן, על חלקת אדמה קטנה במדבר. שם נוצק בסיס האם שלנו. שם נוצקה אהבתנו. הבית שלנו שקק חיים. הכלבים שלי ושלה והחתולה. הילדים הגדולים של שנינו, שהיו מגיעים עם חברים, רק לבדוק מה נשמע והיו נשארים לשיחות עומק ליליות בצינת המדבר. החברים, שהיו עוברים על הדרך, חברות לשיח נשי מרתק וכל מי שהבית שלנו נקרה על דרכו. תמיד היו מזרונים מוכנים לאירוח, מים חמים במקלחת ומשהו לאכול במקרר.

והיה גם שקט. כשלא היה עוד אף אחד בבית. רק היא ואני, על הספסל במרפסת, עטופים צעיף גדול וצבעוני, שותים יין חם ומביטים למדבר. “רגעים של קסם” היא הייתה קוראת לזמן הזה. עבורי, רגעי הקסם היו כל הרגעים איתה. גם כשהיינו מתווכחים על כל מיני דברים פעוטים ואחר כך צוחקים ומתנשקים. גם כשהייתי מתעורר לפניה ורואה איך היא נושמת בפה פתוח מעט, מכורבלת כמו גוזל נטוש, גם ובעיקר, כשהייתה נותנת בי את המבט הרעב הזה שלה, ממנו הבנתי, שעכשיו תגיע האישה הפראית שבה, תסיר מעליי את השכבות, תחדור אל נפשי וגופי פנימה ותתפרק באלף שיטפונות, כשחיוך מרוצה על פניה.

את רגעי הקסם שלנו, קטע השיטפון הגדול.

הוא לא הותיר אבן על אבן, סחף איתו את חיינו. ואת האישה שאהבה נפשי, שטף את אל קיצה.

זוכרים מה אמרה לי בשיחת הטלפון שבה התאהבתי בה:

“זה לא שאני יודעת עד מתי אחיה, אני פשוט יודעת, שאין הזדמנות שנייה לחיות כל רגע. סבתא שלי לימדה אותי לחשוב ככה, שרגע שעובר לא חוזר, שחבל לבזבז את החיים על העיסוק הלא מתאים, האנשים שלא מתאימים לי או המקומות שאני לא צריכה להגיע אליהם. אז אם אתה בעניין שלי, בוא נתקדם, כי אין לי חיים לבזבז”.

אני סוחט תפוז נוסף, שותה לזכרה מכוס הזכוכית, ואוכל בכפית את שאריות התפוז שעל המסחטה.

התמונה באדיבות : Photo by Vesela Vaclavikova on Unsplash