אני יועדתי לשפיטה מיום שנולדתי.
טוב, אולי לא מיום שנולדתי, אבל בטח לא הרבה זמן אחר כך. אבא שלי עורך דין, ולמרות טענותיו הנמרצות כנראה לא סתם הוא בחר את המקצוע הזה. יש לו נטיה כללית לראות דברים בשחור ולבן, או לפחות פעם היתה לו. המחלה של אחותי שינתה הרבה אצל כולנו.
ובכן, נחזור לתקופה שבה אבא שלי, גיבור ילדותי, היה צעיר ויפה (עכשיו הוא מבוגר ויפה) ואני תינוקת שאך זה נולדה, הילדה הבכורה, הנכדה הבכורה, פאר היצירה בעיניים תכולות ושיער זהב, נזר הבריאה. טוב, לפחות ככה זה הרגיש כשהם הסתכלו עליי כולם. תנסו את זה על הילדים שלכם, אגב. זה עובד יופי.
אז אבא שלי, שראה הכל בשחור ולבן, היה האלוהים שלי, ואני, בת מזל טלה שזה בא לה בול, למדתי להיות כמוהו – היגיון חד כתער ונקי מפניות, תשובות שנגמרות בסימני קריאה, מיי וויי אור דה היי וויי, שחור או לבן. הדבר הזה הביא לכך שהיה בלתי אפשרי להתווכח איתי. בסוף תמיד יצא שאני צודקת. התכונה הזו נשארה לי, אגב.
כשהגיעה העת, למורת רוחו (על אמת!) של אבא שלי, הלכתי גם אני ללמוד משפטים. הקריירה שלי, כתוצאה מצירוף מקרים משעשע (או שלא?) היתה מטאורית, ובאמת התחילו להסתובב מחשבות על שפיטה. יש אזורים בחיים שבהם היגיון חד כתער וחסר פניות הוא בדיוק מה שצריך.
רק מה, שבינתיים קרו כל מיני דברים שגרמו לי להבין שבחיים האלה יש יותר ממה שהעין יכולה לראות או שההיגיון יכול לפרש, לפחות לא ההיגיון שהיה לי אז. למשל, אהבה. על הסעיף הזה גם נפלתי, כי התחיל לגדול לי בבטן בנאדם שמיד הבנתי שהוא הילדה שלי, אור, ומיד הייתי מאוהבת. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי את הקסם הטהור הזה. כשהיא נולדה, לא יכולתי לחזור לעבודה ולהתנתק ולו לרגע מהכחול של העיניים שלה. בזאת נסתיימו התוכניות שלי להגיע לעליון.
האימהות שינתה אותי כליל, או שפשוט פקחתי את עיניי למה שבאמת הייתי אמורה להיות, כי יום אחד הסתכלתי על עצמי, וחשבתי שאם יש דבר אחד שאני רוצה להיפטר ממנו, הרי זה השיפוט. אימצתי לי את המשפט: “הכל יכול לקרות לכל אחד, כל הזמן” וחדלתי לשפוט. ככה פשוט. בהתחלה עוד הייתי תופסת את עצמי בקטנות. אחר כך זה הפך כבר לטבע שני לראות את האחר. אני יודעת שאני לומדת כל הזמן. אני שואלת את עצמי את השאלות הקשות ביותר, ושומרת על זכותי לשנות את דעתי כל הזמן. אני מנסה לדייק לי אותי, ודרכי, את העולם.
כולנו כאן במסע, בין אם אתם מאמינים שהמסע הזה נמשך מיום לידתכם עד יום מותכם, ובין אם אתם מאמינים, כמוני, שהמסע הזה אינסופי. ככל שאתם מודעים יותר למסע שלכם, אתם תתקדמו בצעדים יותר זריזים, אבל המודעות הזו משמעותה פשוט שאתם במקום מתקדם יותר במסע שלכם מאשר אחרים. אין דבר מתסכל יותר מאשר לנסות להסביר כחול לעיוור, או לנסות לדבר על המסע עם מישהו שכל מטרתו היא לגמור את החודש. זה גם מיותר. כולנו היינו במקום שלו, והוא יגיע למקום שלנו, בזמן שלו. אולי זה ייקח לו פחות או יותר, אבל הוא יגיע.
לא כולנו באנו לעולם הזה עם אותו ארגז כלים, כך נאמר לי לא פעם על ידי אנשים חכמים כשהתרגזתי על זה שאנשים לא מבינים מה שבעיניי פשוט כמו זריחת השמש. אבל מה שזה אומר, בסך הכל, זה שהאנשים האלה במקום אחר במסע שלהם, וכמו במשחקי וידאו, יש ארגזי כלים שנפתחים רק ברמות הגבוהות יותר. גם במשחקי וידאו, ככל שתקדיש להם זמן רב יותר, מחשבה, אימון, כך תצליח לעבור רמות מהר יותר. בחיים האלה, אנשים לא מבלים זמן ביום במחשבה על הקיום שלהם, על מאיפה באו, הפצעים שהם סוחבים איתם, לאן הם רוצים ללכת ומה היו רוצים להשאיר מאחוריהם. רוב האנשים זקוקים לדרבון חיצוני כדי לחשוב על הדברים האלה, כמו סדנאות או טיפול פסיכולוגי, אבל לרוב האנשים אין זמן או סבלנות להתעסק עם זה. גם לא עם אהבה.
אני לא רוב האנשים.
אני חושבת יותר מדי. אמרו לי את זה הרבה כבר. אני חושבת בזמן שאני עושה דברים אחרים, אני מתבוננת ובוחנת כל הזמן, את עצמי ואחרים. והכי הרבה אני חוקרת אהבה.
יש מישהי מדהימה שאני עובדת איתה שנים כבר. בהתחלה, כשהיא היתה אומרת לי אחד מהדברים האלה, כמו “זה שמישהו נותן לך סטירה זה לא אומר שאת חייבת לקבל אותה”, הייתי אומרת לה שהיא מדברת שטויות, והיא היתה מחייכת, כי היא הבינה שאני לא במקום שמסוגל להבין את זה, אבל עוד מעט אהיה, ואז הייתי הולכת הביתה, ויום או שבוע לאחר מכן, פתאום הכל היה מתיישב לי במקום, והייתי יודעת איך מפעילים את הקסם הזה שהיא דיברה עליו. היום היא כבר בעיקר מדייקת לי אותי, ופעם בכמה זמן אני תופסת אותה בקטנות, ואומרת לה: “אה! זה היה שיפוט.” והיא צוחקת, ואומרת שצדקתי. גם היא עדיין במסע שלה, וזה כל היופי של זה.
אז עכשיו, כשאני עומדת לדבר אליכם אהבה, קחו בחשבון כמה דברים:
1. אין שיפוט. לא משנה מה אתם חושבים ששמעתם אותי אומרת, אני לעולם לא אגיד שאיך שאתם חיים זה לא בסדר. לכל אחד יש המקום שלו במסע, ומה שמתאים לחיים שלו באותו רגע. אני מכבדת את זה באמת. איך שבחרתם לחיות זה בדיוק בדיוק מה שהייתים צריכים. אם תרצו לשנות משהו מזה, זאת תהיה בחירה שלכם, ורק בגלל שהתקדמתם צעד במסע. גם אתם אל תשפטו את מי ומה שהייתם קודם. הייתם מושלמים גם ככה.
2. אתם יכולים להגיד שאני מדברת שטויות. אני לא אעלב. אין לי שום רצון לשנות לכם את החיים. מי שיכול ייקח מתוך הדברים מה שהוא יכול, או שום דבר בכלל. יבוא יום והדברים אולי ימצאו מקום בלב שלכם, ואם לא, גם בסדר.
3. אני עובדת על התיאוריה הזו עשור בערך. בדקתי אותה על מאות אנשים והפכתי אותה מכל הכיוונים עד שהייתי בטוחה בה לגמרי. בטוחה זה לא אומר שאני אגיד לכם איך לחיות. אין לי כוונות כאלו. גם אני לא אוהבת שאומרים לי. בטוחה זה אומר שהעקרונות גמישים מספיק כדי שיהיה בהם מקום לכל אחד, ולא משנה איפה הוא במסע שלו (כמעט). אני אגיד לכם אותי, ואתם תיקחו לכם מה שתרצו.
סבבה?
Court is adjourned!
רוצים להירשם להרצאה הבאה? דברו איתי במסנג’ר.
לצפיה בוידאו הקליקו: אהבה היא (לא) משחק ילדים
***
